והוא פשט את זרועותיו לרווחה

אומרים שבסופו של דבר כל אחד מקבל את מה שמגיע לו. אני לא יודע איך האמירה הזו עלתה לי פתאום לראש, אבל ככה יצא. לא ברור לי אם זה נכון או לא, מה גם שאני תמיד אומר שאנשים לא תמיד יודעים מה הם בעצם אומרים, ולפעמים הם סתם אומרים דברים כדי לנחם את עצמם, כדי להרגיש יותר טוב ביחס לעצמם. זה בסדר, אין לי טענות עם זה, זה כנראה איזשהו מנגנון אנושי שקיים בכולם, ואני בטוח שגם אני כזה מדי פעם, אומנם לא הייתי רוצה להיות כזה, אבל לא תמיד אפשר להתווכח עם הטבע האנושי.

אתמול דיברתי עם רוני. אמרתי לה, את יודעת, בתקופה האחרונה יוצא שאני מתנתק מכל הקשרים החברתיים שלי, וזו בעיה, בעיקר בהתחשב בעובדה שגם ככה אין לי כל כך הרבה כאלו, אז יוצא שהמעט מתמעט עוד יותר. הנה תראי, מקודם ישבתי עם אסתי בקפה פה בדיזינגוף-ירמיהו, את יודעת, יושבים שם אנשים בגיל שלנו, אוכלים איזה משהו, שותים קפה, מקשקשים, ובסופו של דבר עונים להגדרה של אנשים ש'עושים חיים'. והסתכלתי עליהם והבנתי שעם כל ההתנתקות הזו אז כנראה שעל הדברים האלו אני מוותר, אלו הדברים שנמנעים ממני, ואת יודעת, לא הרגשתי צער, ולא חשבתי שאני מוותר על משהו מיוחד, ושלמעשה אני צריך להודות שנחסך ממני כל הלהג חסר הטעם הזה שמתלווה לפגישות האלו, ואז הזמנתי חשבון.

אחר כך רוני אמרה שאני בכלל לא פונקציה, ושזה בכלל לא מפתיע אותה שזה מה שאני חושב, כי וואלה, אתה מסוגל לשתוק כמו אני לא יודעת מה, אין לך שום בעיה לסתום ת'פה כל הסופשבוע, זה בכלל לא אתגר בשבילך, והיית ככה עוד מהביצפר, אז תעשה טובה, במקום לזיין ת'מוח על דברים שברורים מראש תתחיל לחפש לי את תמונות למצגת, כי אני כבר צריכה להתחיל להכין אותה ובינתיים לא מצאתי כלום.

בערב, כשהייתי במיטה, עלתה לי תהייה לראש ממש שנייה לפני שנרדמתי, לא היה לי ברור מה בדיוק מגיע לי ומה אני הולך לקבל, ובבוקר התעוררתי עם שארית של חלום – מישהי שפעם יצאתי איתה וחתכה אותי, התקשרה אלי בטלפון הקווי ואמרה שהיא יודעת שאני רוצה לעבור דירה ושהיא בדיוק עוזבת את שלה, אז אם אני רוצה אני יכול להיכנס במקומה. הרגשתי מאוד מוחמא שהיא חושבת עלי למרות שגמרה איתי, והסברתי לה יפה שהיא גרה רחוק מדי ממציצים והירקון, אז לא, זה לא יקרה, אבל תודה על המחשבה והאכפתיות. כמה דקות מאוחר יותר, כשצחצחתי שיניים, נזכרתי שלא מזמן יעל סיפרה לי עליה, שהיא עוברת לגור עם החבר שלה, זה שהכירה איזה שבועיים אחרי שגמרה איתי, איפשהו במלצ'ט. בזמן שגרגרתי את המים בפה וירקתי אותם לכיור עם שארית משחת השיניים, הגעתי למסקנה שאין לי שום שמץ של מושג מה יהיה.

אמת.
אני לא כותב. אני לא יודע להגיד בדיוק למה, יכול להיות שזה בגלל שכתיבה דורשת מאמץ שאני לא בטוח שמתחשק לי לעשות, או שהצילום איכשהו מספק אותי קצת יותר, או שאולי אני פשוט מתעצל והרבה יותר קל לכתוב איזה משפט מטומטם בטוויטר או להעלות לפייסבוק קישור לשיר שלא יוצא לי מהראש. ואולי אם אהיה כנה עם עצמי אז אני פשוט יכול לומר שהתשובה הנכונה היא ד', תשובות א'-ג' נכונות. ובכל זאת, רק כדי להגן על עצמי אז אני יכול להעיד שהעובדה שאני לא כותב פיזית לא אומרת שאני לא כותב בראש. אני כן חושב על משפטים וכן נמצא במצבים שעליהם הייתי רוצה לכתוב, ככה שזה לא שהפסקתי לכתוב לעצמי כמו שאני פשוט לא מוביל את עצמי לשלב המעבר מהמילה שבראש למילה הכתובה.

שינוי.
לזכותי יאמר שאני חושב על רעיונות חדשים. אם פעם הייתי חיית מילה אבסולוטית אז לאחרונה אני מתחיל להרגיש שאמנם מילים זה על הכיפאק, אבל הן רק חלק ממרחב עמוק יותר של מציאות שמכילה גם קול ודימויים ויזואליים. אני חושב שזו הסיבה שאני מרבה להוסיף לפוסטים שאני כותב את התמונות שאותן אני מצלם, כי הן יכולות לקשר את המילים לאירוע מוגדר שהתרחש וככה בעצם גם להעצים אותן. באותה הנשימה, אני גם כובל אותן לממשות קונקרטית שעלולה להגביל אותן, כי אם קודם לכן הן עמדו בזכות עצמן ויכלו להתפרש באלף ואחד מובנים אחרים אז עכשיו זה אחרת, הקישור שלהן לתמונה מצמצם את אפשרויות הפירוש שלהן.

שחור/לבן.
לפני שבועיים התחלתי ללמוד פיתוח בחדר חושך, שחור לבן. יש בזה משהו הרבה יותר אישי מהעיסוק עם המצלמה הדיגיטלית וכרטיס הזיכרון המפלצתי שלה שהופך אותי לזונת קליקים, כל הזמן מצלם מבלי לחשוב מה בעצם אני רוצה לצלם ואיך אני רוצה להביע את עצמי. עם אנלוגית זה שונה, אני מצלם עם מצלמה אנלוגית ישנה שמורכבת עליה עדשת 50 מ"מ קבועה, פיליפ השתמש בה כשלמד צילום בבצלאל ולפני חודשיים הוא נתן לי אותה בתוך תיק מפוצץ בעדשות ישנות, סרטי צילום שפג תוקפם והרבה נוסטלגיה. פיליפ אומר שהיא בת 15 ושלפי הזמן הטכנולוגי היא בעצם בת מאה, ואני חושב שאם הייתי המצלמה הזו אז הייתי מרגיש די טוב עם עצמי, אולי אפילו מכיר בעובדה שיש גלגול נשמות, שלמרות השכחה וצבירת האבק על המדף יש עוד מישהו שרוצה להשתמש בי, ולא סתם להשתמש בי אלא לעשות איתי משהו מיוחד.
בכל אופן, השינוי הזה שבין הדיגיטלי לאנלוגי מצריך התייחסות אחרת לצילום, כל קליק הופך למשמעותי יותר עקב המוגבלות של סרט הצילום, והעדר האפשרות לזום עם העדשה דורש ממני לתכנן את התמונה, להזיז את הרגליים, לדמיין את מה שאני רוצה להפיק. היא מצריכה אותי לעבוד קצת יותר קשה, אבל גם יוצרת אצלי חווית צילום טהורה יותר כי ההתאמצות וההשתדלות הזו גורמת לי להבחין במרחב, להיטמע במציאות שאותה אני רוצה לתעד כדי שאוכל להבין טוב יותר את המגבלות והיתרונות שלה, וברגע שאני נכנס לתוכה אז אני מרגיש שאני יכול להפיק ממנה הרבה מאוד, לא רק במובנים של הצילום כמו גם במובנים שלי עצמי, מין מעבר מהשגרה שלי לשגרה של מישהו אחר.

מאמר מוסגר.
עכשיו כשאני חושב על זה, אז יכול להיות שאפשר להסתכל על זה מנקודת מבט אקזיסטנציאלית, כי הרצון שלי לצלם את האירוע לא נובע מהראייה של אובייקט וסובייקט אלא דווקא מזו של הקיום המשותף. כי בסופו של דבר לא הייתי מוכרח להוולד כמו מי שאני ובאותה המידה הייתי יכול להיות גם מישהו אחר, ככה שבעצם אפשרותיות הקיום של האחר הייתה יכולה להיות גם אפשרותיות הקיום שלי, ולפיכך, כשאני מצלם את האחר אני בעצם מצלם את עצמי, או ליתר דיוק, את כל האפשרויות שנחסכו ממני.

בהתחלה היו שמיים כחולים, נקיים מעננים ומסמאי עיניים, שבקו האופק נחתכו על ידי מצוקים חדים והרים צהבהבים מאובקים. הרים שמקיפים מכל עבר, את המכתש הזקן והגדול ואת כביש הזפת השחור שנסלל אליו, נמתח ממנו ואליו כמו עורק נחושת שחלודה מכרסמת את שוליו. הם נמצאים מכל עבר כאילו מזדקפים מתוך עצמם, נמתחים בגו זקוף ומתבוננים על המרחב הצהוב המכוסה בבני-שיח ושיחים, בצלף קוצני וערטל מדברי, קבעו להם כמשכן את המדבר היבש הזה, משקיפים על הסובב אותם, קדמוניותם כמו פורצת מתוכם ללא הרף, מעמקי האדמה, מתנקזת ועולה בין השכבות הרדומות, בין אבן החול והגיר והקירטון, זורמת בנקיקים היבשים ומציפה את הכל כמו ערפל שאת נוכחותו אי אפשר לראות אלא רק להרגיש, כאילו מנסים להשתמש בכל אמצעי שיאפשר להם להביע את עוצמתם החרישית וארוכת השנים, להכריז על עובדה שלא ניתן לערער על קיומה – אנחנו כאן, בין אם תרצו ובין אם לאו, והיינו כאן הרבה לפניכם, וכפי שזה נראה, נהיה פה גם הרבה אחריכם.

החושך מגיע בהינד עפעף, מפגין את עצמו באופן מיידי, לא משאיר זמן להסתגלות ולהתרגלות בין אור השמש לבין אור הכוכבים שמאירים את האדמה בלובן נוגה. מראש ההר ניתן לראות את האלות האטלנטיות שפורשות את ענפיהן ומרשרשות בעליהן ואת הזאבים שתרים את הארץ, מרחרחים אחר שבילי ריח נסתרים, מחפשים טרף. צינה מדברית מתדפקת על יריעות אוהל, מרעידה אותן בנגיעות בוטות של רוח פתאומית, כזו שבשנייה אחת מכה בחוזקה ובשנייה לאחר מכן נעלמת למקום אחר. מבעד לחשרת האפלה שני גופים נצמדים זה לזה, מחופרים מתחת שקי שינה, לא מתוך להט יצרים אלא מתוך הרצון הבלתי נמנע לחום. האוזניים צמודות לאדמה, מבעד לשק השינה ומזרון הגומי הדק, יכולות לשמוע את תנודת האדמה, את תזוזת הלוחות הטקטוניים, את נשימתה המתמדת והלעולם לא נגמרת. בכי צבועים נשמע מאחת הגבעות הסמוכות ושני הגופים מצטנפים זה לעומת זה, מתהדקים, מודעים לקטנותם, כאילו מכירים בנוכחותם הארעית.

בבוקר היא אומרת, אתה יודע, היה לי חלום מוזר, לא יודעת איך התחיל, אבל מצאתי את עצמי שוב פעם על הגבעה הזו שעליה אכלנו ארוחת צהריים. לבשתי את המכנסיים של מדי הב' שלך וגרבתי את הגרביים העבות שלך, אלו שאתה תמיד לוקח כשאתה יוצא למילואים ארוכים, והלכתי מזרחה, לכיוון השמש. אני זוכרת שהלכתי הרבה, או לפחות, הרגשתי שאני הולכת הרבה ושכל הזמן הזה ההרים לוטשים בי את מבטם, כאילו שמחכים לראות מה אעשה עכשיו. הרגשתי שהשמש מתחזקת, מתחממת יותר ויותר כמו נורת ליבון על סף פיצוץ, ושלמרות זאת אני בכלל לא מזיעה. פתאום הרכנתי מבט, חשבתי שראיתי נחש, אולי צפעון שחור, אבל לא ראיתי כלום מלבד ההבנה שהכתה בי שבעצם כל הזמן הזה לא ליווה אותי הצל שלי, ונבהלתי, ואגרפתי את כפות הידיים שלי בכיסים הצדדיים של המכנס, ואצבעות יד ימין סגרו על כדור שנפל לך מהמחסנית בפעם האחרונה שהיית בצבא. ואחר כך אני כבר לא זוכרת כלום.

פעם החלקתי לתוך בחורה
היא פלטה
אנקת הפתעה
ואחר כך ביקשה
אני לא רוצה להיות כמו הנשים שעליהן אתה כותב
עניתי
בשתיקה.