והוא פשט את זרועותיו לרווחה

בחמש אחר הצהריים יש חדשות. גם בשש. בשבע יש חדשות בידור ובשבע וחצי יש חדשות כלכלה. בשמונה יש חדשות שמסכמות את כל היום שהיה ובתשע יש ריאליטי. אחר כך, לקראת אחת עשרה יש חדשות שמסכמות את החדשות של שמונה, באחת עשרה וחצי יש חדשות כלכלה גלובלית ומיד לאחר כן יש תכנית חדשות שמראה את כל מה שהולך חזק ביוטיוב.

לפעמים לא ברור מה יש יותר, חדשות או תכניות של חדשות.

בתשע, אחרי החדשות של הערב ולפני החדשות של הלילה, רואים אנשים שמקריבים קורבנות. הם מכינים אוכל ומגישים אותו כמו עולה, מניחים על המזבח, שולחן שיש באמצע אולפן טלוויזיה, ומתפללים שאלוהים יקבל אותה. שתי דקות לפני זה הם סיפרו על ילדות עשוקה/בגרות מוחמצת/געגועים לסבתא מרוקאית/כל התשובות נכונות ועכשיו, אם ירצה השם, הם במרחק פסיעה אחת מגן עדן. לאלוהים לא קל. לחיים כהן תמיד קשה להגיד 'לא', יונתן רושפלד דן באריכות על הטכניקה, אייל שני מתחבט בזיכרון הבלתי נמנע של החלמון ומיכל אנסקי שם רק מתוקף הזכות לייצוג נשי. ברקע יש מוזיקה חרישית ומותחת, הגברת עם החצ'יפורי מחכה לגזר הדין, אגלי זיעה נראים על מצחה, במין תחושת לחץ בלתי נמנעת היא ממוללת את קצה חולצתה ואפילו מפוקקת אצבעות כף ידה הימנית. עוד כמה דקות יגיע גזר הדין, אבל בינתיים, פרסומות.

בערוץ המקביל, בזמן שגברת חצ'יפורי מתקרבת בצעדי ענק להתמוטטות עצבים, השחיין האולימפי אומר לבחורה שהוא מתחיל להרגיש, אבל לא אליה אלא למישהי אחרת. הבחורה יושבת על הספה ומעשנת סיגריה. אבל תגיד לי, היא עונה, אם היא לא הייתה וזה היה רק אני, אז אתה חושב שהיה יוצא ביננו משהו, היא שואלת, והשחיין, מחבק את ברכיו ומהנהן עם הראש, כן, היה קורה איתנו משהו. הבחורה לוקחת שאיפה ארוכה מהסיגריה והמשיכה, אז אם ככה, בכלל לא ראית אותי כל הזמן הזה, כי אם היית רואה אותי אז היית בוחר אחרת, זאת אומרת, היית בוחר אותי ולא אותה. השחיין שותק. לרגע נדמה שהוא מתבלבל, לא לגמרי מבין את מי הוא צריך לראות ומה זה בכלל ייתן לו כל העסק הזה של הראייה. הוא מגרד את הפדחת ואומר, אבל תראי, אני חושב שאני מתחיל להרגיש אליה, וקצת קשה לי להכיל שתיים, גם אותך וגם אותה, אז יכול להיות שבאמת בחרתי שלא לראות אותך וכן לראות אותה, וברגע שהוא מסיים לדבר היא לוקחת במהירות שאיפה ארוכה מהסיגריה, והיא חושבת, יש לי מבזק חדשות בשבילך, אתה שובר לי את הלב.

הכול הולך פה יותר מדי מהר. בכל שנייה מתרחשת דרמה, בכל רגע קורה משהו הרה גורל. בחמש הדקות שהייתי בשירותים וול-סטריט נפלה בחמישה אחוזים, מרגול נעצרה לחקירה ואמא שלי אמרה שהיא רוצה לקנות דירה בקרית ביאליק. לפעמים אני לא עומד בעומס הזה של האירועים, בארעיות שלהם ובאופן שבו הם עולים על פני השטח. העולם כל הזמן מפעפע ומתחולל עד שבאופן בלתי נמנע הוא מתחיל לאבד מהחשיבות שלו, כי לא יכול להיות שהכול כל הזמן חשוב, זה פשוט בלתי אפשרי, ולכן אם אומרים לך שהכול חשוב, אז תזהר, עובדים עליך, זה לא באמת ככה. ובחלל הזה שנוצר אנשים מגלים עצמם, או ליתר דיוק, מוצאים את החשיבות בתוכם. ואז חלק חוזרים בתשובה, וחלק עושים קניות כל הזמן, וחלק מגלים את היוגה ועושים אותה שלוש פעמים בשבוע. ובעקבות החשיבות הזו שהם מוצאים בתוכם הם מוצאים את האמת שלהם, כאילו היא מקום שממנו שאפשר להגיע וללכת. אפשר לשמוע אותם אומרים, תראה, אני מדברת מהאמת שלי, או, תבין, זו האמת שלי ואני לא יכול להתכחש לה. אבל האמת הזו שעליה הם מדברים היא פיקציה, אפס, כי הסיבה היחידה שהם מכירים בה היא בגלל שמה כבר נשאר לך אחרי שהבנת שהעולם שמסביב הוא לא כזה מציאה גדולה?
אה, נכון, עצמך.

האמת?
התעייפתי.

בלילה אני שומע את הבחורה שממול. היא גונחת חזק מאוד ואני יכול לשמוע אותה מכל נקודה בבית. אני עוד מעט בן שלושים ושכבתי עם לא מעט נשים ומעולם לא הייתה לי מישהי שגונחת ככה. לפעמים גם הגבר מצטרף אליה, ואז שניהם נאנחים וצועקים שפתאום נעשה לי קצת לא נעים שאני שותף לכל העסק הזה. ואז חשבתי לעצמי שאם שניהם עושים כל כך הרבה קולות אז אולי יש משהו שאני עושה לא נכון, אולי יש איזו נקודה רגישה שאני מפספס ולא נוגע בה. ופעם אחת חשבתי ששמעתי צליל של פליק, ואם באמת היה פליק אז די ברור באיזו תנוחה הם שכבו כי פליק כזה אפשר לעשות רק בתנוחה מאוד ספציפית. ככה אני לא רק שיודע שהם שוכבים אלא גם יודע איך בדיוק הם שוכבים ומפה קל מאוד לדמיין חדר שינה עם מיטה גדולה, כריות זרוקות על הרצפה, שמיכה שגולשת מהמיטה, סדין שבורח מקצה המיטה ואישה שאוחזת במשענת הקיר של המיטה, מפנה את האחוריים כלפי הגבר ואז הם עושים את מה שעושים. ופעם אחת הם גמרו כל כך חזק עד שחשבתי לעצמי, בו'אנה, זה היה בכלל לא רע.

בטלוויזיה משדרים תוכנית על בחור מפורסם שנמצא בתוך וילה עם ארבע עשרה נשים רווקות שמכרכרות סביבו. הן כל הזמן מתאפרות כדי להראות יפה. בעתיד הקרוב הוא יצטרך לבחור מתוכן אחת שאותה הוא יאהב ושאיתה ירצה לחיות, לפחות לתקופה הקרובה, כי לך תדע מה יהיה בעתיד. את השאריות, הנשים שעליהן יוותר, הוא ישאיר לשלושת החברים שבאו איתו. איש נדיב.
הוא היה באולימפיאדה ויש לו שרירים, קוביות בבטן ושיער בלונדיני מבריק שעובר מסך. הוא לא כוסס ציפורניים אבל יש לו קול ציפציף. ויש לו כפכפים של אדידס שבשנות השמונים היו באופנה, בשנות התשעים הוצאו מהחוק ועכשיו הם חזרו ובגדול. על הנשים קשה להגיד משהו מיוחד מעבר לעובדה שיש שם כמה שנראות טוב עם בגד ים. פעם אחת למישהי כמעט ברחה החזיה, יש לה חזה גדול ואפשר לראות את החריץ שנמצא בין השד לגוף, אבל השחיין לא ראה את זה כי הוא דיבר עם מישהי אחרת.

עכשיו הם אוכלים נקניקיות לארוחת ערב.
ועכשיו הוא אמר שהקינואה מצוינת עם טחינה.

גם אני חושב שקינואה עם טחינה זה שילוב מוצלח.
אבל אותי לא מקרינים בטלוויזיה.

בתוכנית אחרת, דוגמנית מפורסמת מראיינת זוגות על המשברים שלהם. היא שואלת שאלות והם עונים בגילוי לב מרשים. לא ברור לי מה מניע אנשים לדבר בטלוויזיה על מערכת היחסים שלהם, וזה בטח די מבאס לעשות את זה בתוכנית שאף אחד לא צופה בה. עד שהם בטלוויזיה אף אחד לא רואה אותם. כי אם אתה לא בטלוויזיה אז אתה לא קיים. בזמן שהמצלמה מתמקדת על הדוגמנית אני מגיע למסקנה שהיא לא מוצאת חן בעיני ולא מושכת אותי מינית. בסוף היא שואלת את אחת הנשים, את לא מפחדת שהחלום הזה ייגמר? והאישה עונה, כנראה שזה לא היה החלום שלי מלכתחילה.

לפני כמה חודשים הלכנו בעיר בצהרי שבת. היה מזג אוויר נעים מאוד והייתה רוח קרירה שציננה אותי ויכולתי ללכת עם חולצה קצרה מבלי להרגיש שחם לי. כשהלכנו בהרצל הטלפון שלה צלצל והיא ענתה ודיברה כמה דקות. בפינה של הרצל-יהודה הלוי ראיתי כלב שכשכש בזנב וחיפש את הבעלים שלו. היה לו מבט כזה שהיה לי נדמה כאילו הוא מכיר את כל הטמטום האנושי ואפילו מצטער עליו. אני חשבתי שזה חצי מצחיק חצי עצוב שהכלב הזה רואה דברים שחצי עולם מתכחש אליהם והחצי השני משתף איתו פעולה. ואז התכופפתי וכרעתי על הברכיים וצילמתי אותו ואחר כך הוא הסתובב והמשיך לכשכש בזנב ולחפש את הבעלים שלו.