והוא פשט את זרועותיו לרווחה

אני רע בלכתוב עד כמה המצב גרוע. זה לא שאין לי מה להגיד אלא שיש כאלו שיודעים לעשות את זה הרבה יותר טוב ממני. הם, בניגוד אלי, מצליחים להסביר בדרך מאוד עניינית ומדויקת מה הבעיה, יודעים לאבחן את מושא הביקורת ולנסח אותו מעורר קנאה. אין פה עניין של בטחון עצמי נמוך אלא של הכרה בעובדה קיימת, אז בסדר, את העבודה בשדה הביקורת החברתית אני משאיר לטובים ממני, כנראה שככה זה צריך להיות.

את מסע אל קצה הלילה לקח לי הרבה זמן לקרוא. התחלתי במילואים וסיימתי משהו כמו שלושה חודשים לאחר מכן עם הפסקות גדולות מאוד. כי האמת, לא נהניתי כל כך מתהליך הקריאה, אין פה סגנון כתיבה פרוזאי יוצא דופן ואין תיאורים שובי לב, וזה כנראה שדי מסתדר עם הטבע של סלין כסופר – לא רומנטיקן שמספר סיפורים משלהבי רגש אלא איש יעיל שעושה עבודה באופן מדויק וכירורגי.

אני לא אדבר כאן על העלילה (אפשר לקרוא תקציר שלה בוויקיפדיה) אבל כן יש משהו אחר שרציתי להגיד: סלין מספר על אירופה בתחילת המאה ה-19 שנמצאת אחרי מלחמת עולם חסרת הגיון. על מערכת כלכלית שמניעה את החברה ומובילה לאי-סולידריות חברתית וניכור. על קולוניאליזם מופרך וחסר תועלת. על צבא ומוסדות דת שפועלים למען האינטרסים שלהם. הוא ממשיך ומספר על חברה שבה המעמדות הן מעמד סגור, מעין קאסטות, ושהמאפיינים שלהם הם לא רק כלכליים-חברתיים אלא גם קיומיים, כי גם אם אדם נולד עני ואיכשהו הצליח לעלות רמה אחד בהיררכיה החברתית הוא ימשיך להתנהג ולחשוב כמו עני. העניין הוא, בסופו של דבר, שסלין לא נוקט אצבע מאשימה ואומר, הנה, אלו כל הסיבות שדופקות את המעמד הנמוך, אלא בא להצביע על נקודת מבט אחרת – ככה עובד עולם, תמיד יש את העשירים ותמיד יש את השפלים וכל ניסיון למצוא את החוקיות או הסיבתיות יהיה עקר. כי זו דרכו של עולם.

סלין יוצר דיכוטומיה מאוד ברורה בין הבורגנים השבעים והמדושנים לבין הבזויים והמנוצלים. על הפרולטריון הוא לא חוסך בביקורת, על חלקם הוא "מרחם" בכך שמתאר אותם כחסרי תודעה רחבה מספיק שלא מסוגלת לתפוש את התהליכים המנצלים שמסביבם שמובילים אותם למצבם, אבל בגדול, הוא מדגיש את חוסר ההרמוניה והסולידריות שבפרולטריון ומתמקד באותם אלו שלא פועלים למען סולידריות חברתית אלא שממשיכים לתפעל את הניצול פנימה כלפי השותפים שלהם למעמד, אלו שגונבים, משקרים ומתחמנים זה את זה.

את הנקודה השבירה הזו – הנקודה שבה במקום לשאוף לסולידריות חברתית הם ממשיכים לתפעל את המעגל הבזוי של הניצול – נראה לי שסלין מבקש לגלות לאורך כל הספר. כי המסע אל קצה הלילה הוא בעצם המסע לתוך מה שהוא רואה כקצה הנפש האפלה. זהו החיפוש אחר המקומות הנמוכים של נפש האדם בתוך המקומות הנידחים ביותר של החברה. את סלין אגב, מעניין לקרוא במיוחד לאור הצרפתיות שלו, כי לפעמים נראה שהמסע על קצה הלילה הוא בעצם הכרזת מלחמה על הגנום הצרפתי של ה-Liberté,égalité, fraternité (חירות, שוויון, אחווה), כי במהלך קריאת הספר אי אפשר שלא לחשוב שסלין קובע בנחרצות עמדה אחרת – אנחנו מושחתים מהיסוד ואין לנו תקווה.

"אבל רק אני, אני ולא אחר, כן, רק אני, הייתי על ידו עכשיו, פרדינן ממש אמיתי, שחסר לו מה שעושה בן אדם יותר גדול מהחיים שלו כשלעצמם: האהבה לחיים של הזולת. לי לא הייתה אהבה כזאת, ואם כן הייתה אז כל כך מעט, שלא היה כדאי להראות אותה בכלל. לא הייתי גדול כמו המוות, אני. הייתי הרבה יותר קטן. לא הייתי מאמין גדול באנושות, אני." (לואי-פרדינן סלין, מתוך “מסע אל קצה הלילה)

ואני, בכל מקרה, רוצה להיות אופטימי יותר.

אני חושב שהסיבה העיקרית שבגינה אני כל כך אוהב את המינגווי היא בגלל שכשאני קורא אותו אני יודע שהוא לא עובד עלי. אני אוהב את האופן הרציני שבו הוא מתייחס לכתיבה ואת הדרך הכנה שבה הוא מתייחס לעצמו בתהליך הכתיבה. כי הכנות הזו שלו לגבי עצמו וההבאה שלו את הכנות הזו לסיפור תמיד גורמת לי להרגיש שבעצם הוא כותב על עצמו. וזה משהו שהוא מאוד ייחודי לו ושאף פעם לא נתקלתי בו אצל סופרים אחרים.

ב”גן העדן” יש שתי עלילות שבסופו של דבר מתחברות לאחת – הראשונה, משולש אהבה לא ברור ומעורער בין דיוויד ולבין קתרין ומריטה, והשני, תהליך הכתיבה של דיוויד, סופר שמנסה (ומצליח) לכתוב סיפור חדש. מה שהיה לי כל כך נהדר הוא ההרגשה שיש בו אלמנט מאוד אוטוביוגרפי ומודע, משום שכשהמינגווי מספר על דיוויד כסופר הוא בעצם מספר על עצמו – הוא מתאר את ההתכוננות הרגשית שלו לכתיבה, את הצורך בספונטניות של הכתיבה ואת הידיעה שהכתיבה צריכה להיות ממוקדת וברורה. מה שעולה מהספר הוא בעיקר הכנות שלו לגבי הצורך לכתוב משהו אמיתי, אמיתי לא מהבחינה של ההתרחשות הפיזית אלא מהבחינה של הרגש, זאת אומרת, שהרגש שעליו הוא כותב ושאותו הוא רוצה להעביר צריך להיות ברור ומדויק אחרת הוא פשוט לא יהיה נכון. זה בעצם מה שעושה את המינגווי כל כך אותנטי, הוא תמיד מודע לקיום שלו כסופר ולכובד האחריות שהקיום הזה טומן בחובו, והוא יודע שהוא צריך למלא את התפקיד הזה על הצד הטוב ביותר אחרת הוא מאבד את ההצדקה שלו לעצמו.

המינגווי היה פצוע כרוני (רסיסים מפצצות מרגמה במלחמת העולם הראשונה, תאונת מטוס באפריקה והיד עוד נטויה), אלכוהוליסט, פרנואיד וסבל מדיכאון. בסוף ימיו הוא טופל במכות חשמל שמחקו לו את הזיכרון ואת היכולת לשחק עם המילים, ועבורו, גם את המהות של כסופר. ובגלל שאם הוא לא סופר הוא לא קיים, אז החליט לגמור עם שני כדורים של רובה ציד.

"אתה לא יכול לעשות כלום חוץ מלנסות ולכתוב את זה כמו שזה היה. אתה חייב לכתוב כל יום הכי טוב שאתה שיכול, ולהשתמש בכאב שיש בך עכשיו כדי להבין מאיפה הגיע הכאב המוקדם שלך. ואתה מוכרח תמיד לזכור את הדברים שהאמנת בהם, כי אם תזכור אותם הם יהיו בכתיבה שלך, ואז לא תבגוד בהם. הכתיבה היא ההתקדמות היחידה שלך." (ארנסט המיגנווי, מתוך “גן העדן”)