תודה

הגעתי לבלוג הזה בעקבות מה שכתבת על "החיים הוראות שימוש"
הספר הלך לי לאיבוד, אחרי נסיונות קריאה מרתקים שסחפו אותי ונתקלו בקיר ונכשלו
ותוך כדי חיפוש פיזי בבית, אני מגגלת אותו
להנאתי, כאילו שאם אכתוב את שמו על המסך הוא יופיע לי פתאום מתחת לאיזו ערימה של בגדים…
ואז הגעתי לפוסט הזה, וכבר עצרתי בגלל הכתיבה שלך
אני מקווה שעוד אחזור והרבה…

עד כמה שזה משנה במשהו,
אם עשיתי משהו לא בסדר,
וכנראה שעשיתי,
אז אני מתנצל.
אם זה בכלל שווה משהו עכשיו.

והדס היא אישה חכמה.
היא יודעת מה היא מדברת.

היה משהו באמת אשלייתי בכל זה.
היום אני יודעת שהיית באמת בסה"כ אתה. מה שיכולת להיות.
ואני שמחה שכך היה.
פעם הדס מטס אמרה לי שכל בעיטה היא בעיטה למעלה, אכן כך.
(אתה לא חייב לפרסם גם את התגובה הזו, כמובן)

מה את אומרת.
עד כדי כך לא הייתי בסדר?

איכשהו התפספסה לי התגובה שלך ורק עכשיו ראיתי אותה.

מקבל את הטענה שלך גיבור הספר. ככל שאני מתרחק מהספר במונחים של זמן, ככה אני יותר יותר מרגיש שאני צריך לקרוא אותו שוב. זה הספר הראשון של פרק שקראתי, וראיתי שבסוף מוצאים את בארטלבות' מת עם הידיים בצורה של W (או משהו כזה), ואז חשבתי שפרק כתב ספר וקרא לו 'W או זיכרון ילדות', אבל את זה עוד לא קראתי.

חלמתי הלילה שאני בועטת בך.
חיפשתי לזה סיבה טובה,
נזכרתי בפוסט הזה, שקראתי מזמן מזמן.
אז עכשיו אנחנו פיטים.

היי. עם שם כזה לפוסט הייתי חייב לעצור.

לא מסכים שגיבור הספר הוא הבניין. ממש לא. גיבור הספר לדעתי הוא האמן, כלומר פרק עצמו. פרק יודע לכתוב בעיקר על עצמו, על ההתבוננות שלו בעולם. יש חריגים אבל זו ההתמחות הגדולה שלו, וזה מה שהופך את הספר הזה לחוויה כ"כ מטלטלת

קראתי אותו מזמן, כשהוא רק יצא בעברית, במשך שלושה שבועות מאוד אינטנסיביים. נבלעתי לתוך העולם הזה. לשלושה שבועות אני הייתי בארטלבות' וראיתי את כל מה שעוד לא יצרתי בחיי נמחה בחזרה אל הים. והבנתי (לא כי זה בספר, כי זה היה בראש שלי) שכל זה נועד להגיד לי – אל תיתן לדברים להימחק לעולם.

לא יודע אם זה קרה. אבל בגלל זה הסיום שלך משמח כל כך

תודה רבה.
אחרי שבאת פעם אחת את מוזמנת לבוא לעיתים קרובות יותר.

את צודקת לגבי ברטלבות'.
עכשיו כשאני חושב על זה, הוא עושה את כל התיעוד-פירוק-שכתוב-טיהור הזיכרון אבל בעצם לא חווה את הדרך, את יצירת הזיכרון עצמו. זו אגב, לא פרשנות שלי לגביו אלא ככה פרק מספר עליו, ומי שבכלל אוצר את הרגעים והזכרונות הוא המשרת שלו, סמוטף. קטע קטע, פעם ראשונה שאני חושב על זה.
ברטלבות' בכלל לא מצליח לסיים את הפרויקט הזה שלו.

אגב, גם את, כשאת כותבת את הפרגמנטים שלך, גם את מפשטת את הזיכרון ומשחקת איתו, וגם זה, רק ניסיון. אז מה ההבדל פה בעצם? שאנחנו לא לוקחים את הזיכרון כמובן מאליו?

קראתי לפחות ארבעה פוסטים שלך בנשימה אחת, שמחה שהתוודעתי אליהם בעקבות התגובה שלך אליי.
לא קראתי את הספר, אבל ממה שכתבת נראה לי שברטלבות' הזה אכזרי כלפי מושג הזכרון, ממעיט מערכו ומשחק איתו קצת. ניסיון יפה, אבל רק ניסיון.