בלילה, בחוף הבונים, אחרי שאתה יוצא מהטבילה הקצרה במים, זו שבה אתה נכנס אליהם ערום ועריה, משאיר את בגד הים על קו החוף, לא יכול לראות את הצבע הכחול של המים אלא רק להתעטף בחשיכה המחבקת מכל הכיוונים ובמשיכה הבלתי נמנעת שלהם, זו שבה אתה מרגיש אותם מלטפים אותך בכל מקום ומקום, מחליקים בין הזרועות והשכמות והרגליים והישבן, והחמימות שלהם נוגעת בך בכל המקומות האלו שכבר שכחת מקיומם, ולרגע אחד קצר, כזה שקל מאוד לפספס, אתה יכול להרגיש כאילו אתה והמים הכחולים הנפלאים הלו תמיד הייתם ביחד ושאף פעם בעצם לא נפרדתם אחד מהשני וגם לאחר שתצא מהם כשהם מטפטפים מאפך ומסנטרך, אז גם אז, הם תמיד יהיו חלק ממך.

ואחרי שהייתה בזכותך לחוות את כל זה, אתה יכול לשכב על המחצלת שליד המדורה, להתכסות בשמיכה דקיקה של קיץ שתספוג לתוכה את טיפות המלוחות שנשארו על עורך, להקשיב למגע הראשוני של הגלים בחול, מין ליחשוש שכל הזמן חוזר על עצמו, כאילו אין סוף לסודות שהם יכולים לגלות לגרגרים ולשברי הצדפות, ואחרי שהתרגלת לזה, לעובדה שיש דברים שתמיד יהיו בך בדיוק כשם שיש דברים שאף פעם לא יוכלו להיות חלק ממך, אתה יכול להירגע ולהשתחרר ולחשוב על הכול כאילו היה חדש, על בקבוק הוויסקי שהשארת בבית ושנשארה ממנו לגימה אחרונה ועל הספר שהגעת למחציתו ושאתה מפחד להמשיך בקריאתו כי אתה יודע שיקרה משהו רע בסופו, אבל יחד עם זאת גם יודע שהסוף, כמו כל דבר אחר, הוא בלתי נמנע וגם אם זה ייקח הרבה זמן, גם את הספר הזה מתישהו תסיים לקרוא.

בסוף אתה תמיד חושב על נשים. אם אין לך אישה אז אתה מצטער על העדרה מחייך, ואז אתה נזכר בכל הנשים שהיו לך, איך כל פעם הן הפתיעו אותך מחדש ואיך בכל פעם כזו הרגשת מחדש את עצבותן. איך ידעת איתן לילות ארוכים של אהבה ומילים בין סדינים נקיים בחדר עם וילונות מתנפנפים ואיך הזיכרון של הלילות הללו לאט לאט מתפוגג במרוצת הזמן. אם יש אישה בחייך אז אתה יכול לנשום לעומק ולהרגיש טוב ומלא ונכון וחסר פחד, ופתאום להבין עד כמה הפחד מכביד עליך וכמה טוב להיות בלעדיו וכמה מהר הוא מוביל אותך לחשש ובהלה, ואתה יודע שאתה צריך להעריך את הרגע הזה עכשיו שבו אתה קל ורגוע כי מחר כבר תהיה אחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, כי במוקדם או במאוחר החששות יציפו אותך מחדש, כי ככה זה, כנראה שזה טבע האדם ויש דברים שלא משנה מה יהיה ולא משנה כמה תשתדל עדיין לא תוכל לשלוט עליהם.

ואתה יודע את כל זה ובנוסף לזה אתה גם יודע שעכשיו, עם רחש הגלים וריצוד הלהבות וליטוף הרוח, עכשיו זה הזמן הנכון לחשוב עליה ישנה במיטתה, חלון פתוח ומאוורר שנע מצד לצד, שמיכה קלה על מותניה מגלה בטן רכה, שיער סתור על לחייה ועיניים עצומות, חולמות. ובערב, כשהיא תראה מבעד לחלון שאתה מגיע, היא תצא מבעד לשער עם השמלה הלבנה הזו שאתה כל כך אוהב, זו ששוליה מתבדרים, והיא תתקרב והיא תחבק והיא תגיד לך, יהונתני, יש לך ריח של ים.

אני יוצא מהים ורואה אותה יושבת מתחת לסככת העץ, נשענת על אחד העמודים, ליד התיק שלי. רק אתה יכול לקרוא המינגווי בחוף הים, והיא מצביעה על הספר ששוכב על הלונגי. אני מתקרב ומנשק אותה והיא הודפת אותי, צוחקת, אתה תרטיב אותי לגמרי, וטיפות ים מטפטפות ממני לתוך החול החם. איך המים, טובים, היא שואלת, כן, מעולים, בכלל לא ברור למה יש דגל אדום, אין גלים ולא הרגשתי סחף, ואני מוחה את הים מהפנים עם גב כף היד, טוב, כבר חוזר, צריך להוריד מעצמי את כל המלח הזה, והולך לשטוף את עצמי במים מתוקים. כשאני חוזר היא מושיטה לי מגבת כחולה, קח, תתנגב, וזורקת אותה לכיווני. אני תופס אותה ומעביר אותה על גופי, מייבש את שערי ומתיישב לידה.

מה הולך, הכול בסדר, והיא עונה, כן, הכול בסדר, הייתי עכשיו בשוק, היה מוצלח, קניתי את הצנוניות האדומות האלו, וגבינה עם עובש מהדוכן הזה שבתחתית השוק, והתחילו למכור דובדבנים אז גם כאלו לקחתי, קילו, בטח נגמור את כולן עוד הערב, אה, את יודעת, עכשיו כשאני חושב על זה, נראה לי שיש לנו עוד בקבוק מהיין הזה שקנינו לפני כמה שבועות, אני זוכר שאחד שתינו כשיובל ונגה באו לבקר אבל את השני לא נראה לי שפתחנו, אז צריך לבדוק את זה, כשנחזור הביתה, כן, היא מסיימת אותי, באמת צריך לבדוק את זה, והיא נשכבת על גבה ומכסה את עינה במשקפי שמש. אני לוקח את הספר וממשיך לקרוא על המינגווי ומלחמת העולם הראשונה באיטליה, איך הוא נפצע מפצצת מרגמה, איך הוא הגיע לבית החולים במילאנו ואיך הרופא הוציא לו כדור מהברך. איך הוא התאהב באישה ועשה איתה אהבה כל לילה, ואיך אני יודע שהסוף לא יהיה טוב, זה ברור, כי ככה זה אצל המינגווי, הסופים אף פעם לא טובים, ובכל זאת, אני אף פעם לא יכול להפסיק לקרוא אותו.

אני קצת מתעייף מהשמש והים, מניח את הספר לידי ועוצם עיניים. חושב על יום חמישי, איך נפגשתי איתה בבית ביאליק, ערב מחווה לאיזה משורר ירושלמי שאף פעם לא שמעתי אליו, איך היא יצאה מבעד לכניסה, לבושה בשמלה לבנה כזו שנגמרת קצת מעל הברכיים, חושפת כתפיים חלביות, ואני חשבתי עד כמה היא יפה והתביישתי להגיד לה, את מאוד יפה היום, למרות שאחר כך, כשהתיישבנו על כסאות הפלסטיק הלבנות, ליטפתי לה את הגב החשוף וחשבתי שנגיעות כאלו אומרות הכול, יכולות להביע את כל מה שקשה להגייה, כי לפעמים הרבה יותר קל לגעת מאשר לדבר. על הבמה המאולתרת אישה קראה מכתב למשורר, איך כשהיא גרה בירושלים, בכל פעם שנסעה באוטובוס ברחוב בו הוא גר, רצתה ללחוץ על כפתור העצור של האוטובוס, לרדת ממנו ולדפוק על דלת ביתו, להגיד לו כמה מילים, אבל כל פעם התביישה מחדש, כאילו שברגע שבו יפתח את הדלת ייעלמו לה כל המילים, כאילו הן לא היו שם מעולם.

אני מתעורר למגע רפרוף אצבעות על הבטן.

תראה, היא אומרת, המציל מחליף לדגל לבן.

שבת.
בוקר.
עורבים מחוץ לחלון.
מעירים את כל הישנים בבניינים הסמוכים.
אחרי עשר דקות הם נעלמו.

לא ברור לי מה הטעם בצביעת בניינים אם גם ככה אחרי מעט מאוד זמן הם מתכסים בפיח המחניק והמוכר הזה של מכוניות ואוטובוסים. הרי אין הרבה דברים שהסוף שלהם ידוע מראש, ואיכשהו נדמה לי שבגלל זה אנחנו מתעקשים על ביצוע המעט שאנחנו כן יודעים את הסוף לגביהם, לא בגלל התוצאה המוגמרת כמו התחושה שמזל שיש דברים שאנחנו כן יכולים לקבוע לגביהם. כמו צביעת בניינים.

אני אף פעם לא מתווכח על דברים שאני לא יודע לגביהם. לך תדע איפה תיפול. אם אני לא יודע אז אני פשוט לא יודע ואין הרבה שאפשר לעשות בנידון. העניין הוא שכל שהזמן עובר ככה אתה מבין שאתה יודע פחות ופחות, ואז לא נשאר הרבה מעבר להרפות ופשוט לקבל את מה שמציע היום.

הייתי איתה בים לפני כמה לילות. כמה דקות לפני שחזרנו הביתה אמרתי לה שיש בעיה עם כל הספרים האלו שאני קורא. מה עוזרות לי כל המחשבות האלו, שאלתי, אם גם ככה בסופו של דבר אני מגלה שאני לא יודע כלום. הייתה שתיקה של כמה רגעים ואז היא הצביעה על הנקודה המנצנצת הזו שראינו בשמיים, תראה, היא אמרה, חשבנו שזה כוכב אבל זה בעצם מטוס שמגיע מפריז, וממש באותה השניה הוא עבר מעלינו.

זה לקח לי קצת זמן, עשרה חודשים, אבל בסופו של דבר הצלחתי לסיים את 'החיים: הוראות שימוש' של ז'ורז' פרק. קצת קשה לי להתייחס לספר הזה כמו לכל ספר אחר כי זה לא ספר סטנדרטי. אפשר למצוא בו מין תיאור כירורגי, רחב ומקיף של בניין פריזאי על ציר זמן של 140 שנים ושמספר על קורות הדיירים, אלו שישנם עכשיו ואלו שהיו לפניהם. אפשר לדעת מה יש בכל דירה, אלו טפטים נמצאים על הקירות, מאיזה סוג של עץ בנוי שולחן האוכל ואלו ציורים תלויים על הקירות. אפשר להכיר את ההיסטוריה והמשפחתולוגיה של דיירי הבניין, ובעיקר, אפשר לדעת מה עושה דמות בכל רגע נתון.

ב'חיים: הוראות שימוש' לא ברור מהו נושא העלילה ומי הן הדמויות הראשיות. נראה כאילו פרק עושה את זה בכוונה, בדרך כלל המסגרת באה לשרת את הדמויות ולתת להן את קו האופי שלהן, אבל פה זה אחרת, הדמויות משרתות את המסגרת, כאילו שפרק בא ואומר, הדמויות הללו הן בסך הכל תפאורה ומה שחשוב באמת הוא הבניין ברחוב סימון-קורבליה 11.

אני אומר את כל זה כי יום לאחר שסיימתי את הספר הזה התחלתי לקרוא את 'וזרח השמש' של המינגווי והפער בין שני הספרים הללו היה מאוד עמוק, כי אצל המינגווי, או כמו כל ספר רגיל לצורך העניין, טיב הכתיבה והספר מאופיינים ביכולת של הסופר להביא את הקורא לכדי הזדהות עם הדמות הראשית האנושית, ואם לא הזדהות אז לפחות עם איזו תחושה של הכרות. המינגווי יודע לעשות את זה יפה מאוד, הוא משחיל את עצמו לתוך הכתיבה ותוך כדי כך מצליח לרקום תחושה של אינטימיות בין הקורא לגיבור העלילה עד כדי כך שבסופו של דבר נוצרת ההרגשה שכשאתה קורא את הספרים של המינגווי אתה בעצם גם קורא את המינגווי עצמו, שבעצם רוברט ג'ורדן, תומאס האדסון, ג'ייק בארנס וניק אדמס, הגיבורים של הספרים שלו, הם בעצם דמות מראה של המינגווי.

'החיים: הוראות שימוש' הוא מאוד שונה מהבחינה הזו, ולו רק משום שהדמות הראשית של הספר היא הבניין. פרק לא שואף להבנות עולם מסביב לדמויות שלו, הקורא לא באמת יודע מה מוביל ומניע את הדמויות, פרק מתאר את הדמויות מבחוץ, הוא לא מציג את ההתרחשויות הפנימיות של הדמויות, ולא מוביל אותו פנימה, למה שחשוב באמת – לרגש שמפעיל אותן.

אני אומר כל זאת, ואף על פי כן. אף על פי כן כי בתוך ים השחקנים, הדירות והזמנים שפרק מתווה עבור הקורא, יש את ברטלבות', הדייר מהקומה השלישית. ברטלבות' לוקח על עצמו משימה – המשימה צריכה להיות תלויה רק בו, היא צריכה להיות פשוטה ולא ראוותנית או הירואית, היא צריכה להיות מורכבת מפעולות שיחזרו על עצמם, כל אחת במקום שונה ובזמן אחר, ולבסוף, "הפרויקט יהרוס את עצמו ככל שילך ויושלם". הוא מחליט לנדוד בעולם ולצייר כ-500 נמלי ים, להדביק אותן על לוח עץ שממנו יווצר פאזל מ-750 חתיכות. לאחר שהפאזל ישוחזר הוא יחלץ ממנו את הנייר ויחזיר אותו למקום הממשי בו צויר. שם, באמצעות נוזל מחטא, הוא ינקה את נייר מהציור והצבע עד שיישאר נייר לבן, שלם ובתולי:

"וכך שום עקבות לא יוותרו מן הפעילות הזאת לאחר שהעסיקה את מחוללה במשך חמישים שנה."

'החיים: הוראות שימוש' בא לשחק עם הזיכרון. פרק, בדיוק כמו ברטלבות', מקפיא תמונת זיכרון ולאחר מכן מפרק אותה חלק אחר חלק, קומה אחר קומה, דירה אחר דירה, דמות אחר דמות, עשור אחר עשור. כמו ברטלבות', הרגש נעדר מפרק, וגם אצלו, זו בחירה מודע ושכלתנית, אבל בניגוד אליו, פרק יודע שלא באמת אפשר למחוק את הרגש מהזיכרון, שאי אפשר להיות ניטראלי כלפיו, ולא משנה עד כמה הוא יתואר עובדתית ועד כמה הוא יוגבל לטכניקה הקרה של המילה, הזיכרון תמיד יהיה חלק מהמרחב הרגשי של האדם.

הן פרק והן ברטלבות' מצליחים לתעד את הזיכרון וגם לפרק אותו, אבל פרק, בנוסף לכל גם מצליח להראות שבסופו של דבר כל דמות היא לא רק חלק מפאזל ענק בצורת בניין משותף אלא גם חלק מעצמה, חתיכה שעומדת בפני עצמה, חתיכה שמהווה עולם בזכות עצמה. בעשותו כך הוא מותח ביקורת על הניסיון של ברטלבות' – אנחנו לא באמת יכולים להשמיד את הזיכרון כי הוא תמיד איתנו, תמיד חלק ממי שאנחנו, ולא משנה עד כמה מנותקים נשתדל להסתכל על העולם, הוא תמיד יהיה מורכב מחתיכות קטנות של רגש.

אתמול בלילה, לפני שנרדמתי, נזכרתי איך כשהייתי ילד היו פעמיים בשנה בהן העיר הייתה משתתקת. כולם היו מתנקזים לאמפיתיאטרון ואפשר היה לראות נחילי אנשים יורדים ברחוב מורד הגיא, אנשים שמגיעים מהאזור של הפארק וכאלו שבאים מהצד המזרחי, מרחוב צה"ל ורחוב הגליל, עוברים בדרכם את בית הספר התיכון בו למדתי. מהשכונות הרחוקות יותר, המערבית וגבעת מכוש, אנשים הגיעו במכוניות, נוהגים באיטיות בנתיבים הצרים והסמוכים שבניינים קטנים וצהובים משקיפים מעליהם, מחפשים חנייה, לרוב לא מוצאים ומתייאשים, ונאלצים להרחיק במעלה הרחובות עד כדי רבע שעה הליכה מהאמפיתיאטרון. אלו היו הפעמיים היחידות בשנה שהיו פקקים בעיר, אם כי פקקים זה אולי מושג חריף מדי לעיר קטנה שכזו שבה תפישת המרחב שונה בהכרח מערים גדולות, שבהן עומס תנועה שכזה לא היה נחשב כמשהו יוצא דופן אלא דווקא שגרתי ויומיומי.

כמו באמפיתיאטרונים היוונים, האמפיתיאטרון בעיר היה עמוק ורחב, ובין הבמה למדרון הדשא הפרידה רצועה עמוסה כסאות כתר פלסטיק בצבע לבן, מיועדים למכובדי העיר שמנצלים את ההזדמנויות הספורות שניתנות להן על מנת להפגין את מעמדם, יושבים עליהם במין זחיחות מצחיקה ומתריסה כאומרים, קיבלנו מראש העיר הזמנה אישית ליציע המכובדים ועכשיו אנחנו יותר קרובים מכם לבמה, אבל תושבי העיר אדישים להפגנת הקשרים ולא מתביישים להפגין את לגלוגם כשהם שנכנסים לאמפיתיאטרון מבעד לקשתות מתכת צבועות ירוק, נושאים עימם כסאות פלסטיק מתקפלים, מחצלות, תיקים עם פירות, ואם המחיר כבר לא היה גבוה והמתיקות הייתה כזו שלא ניתן היה להתנגד לה, אז גם הרבה ענבים ירוקים, ובעשותם כך הם מכריזים בפני המכובדים, לא משנה מה תעשו ולא משנה עם מי תתחברו, אנחנו תמיד נהיה יותר מכם, אז הישמרו לכם, כי אנחנו מקיפים אתכם מכל עבר.

והם ממשיכים להגיע ולמלא את המקום, ומראש האמפיתיאטרון, בדיוק צעד אחד לפני המדרון הגדול, אפשר היה לראות עוצם המקום, איך הוא מצליח להכיל את כולם כמו מתוך מעשה קוסמות, והם ממשיכים להגיע כאילו אין סוף הן ליכולת הקיבול שלו והן לאנשי העיר, מתיישבים על שמיכות פיקה, מביטים ומקשיבים לנושאי הדברים שמדברים בשבחה של העיר, לזמרים ישנים מימים עברו ששרים על ארץ ישראל, אותה ארץ שנדמה כי תושביה כבר שכחו אותם ושרק כאן הם יכולים לקבל את תשואות אחרונות לפני שהמסך ייגלל עליהם אחת ולתמיד, וללהקות מחול שרקדניהן כמו מתעופפים באוויר וניתן לראות איך הרוח מתבדרת בשולי חולצתם.

בסוף הערב, כשהילדים עייפים מההתרוצצויות ומצטנפים לחיק הוריהם, נורה נור שחותך את האוויר ומתפוצץ מעל ראשי תושבי העיר, ומיד אחריו נורה אחד נוסף, משאיר מאחוריו שובלים ארוכים של צבעים זוהרים, ותושבי העיר מרימים את ראשם אל על, שמוטי פה ופקוחי עיניים, זיקוק רודף זיקוק, צבע רודף צבע, ירוק אחר לבן אחר צהוב, ופסים בשלל צבעים שזולגים מטה, כלפי האדמה, עד שהשקט משתורר והאנשים מתחילים בתנועות הראשונות של קיפול החפצים וחזרה הביתה, ואז פתאום האדמה כמו נרעדת משלוש התפוצצויות והמבטים של עשרים אלף תושבי העיר נישאים מעלה, מוכי הפתעה ותדהמה, והשמיים מתמלאים בפיסות אור זוהרות, מקצה לקצה, בוהקים בצבעים עזים, עד שלאט לאט הם מתבהרים וכל מה שנשאר זו דממה חודרת שמופרעת על ידי אזעקות הרכבים ונביחות הכלבים.

אני מספר את כל זה כי ביום העצמאות האחרון הייתי על איזה גג באבן גבירול, השקפתי על הזיקוקים שנורו מעל כיכר רבין וצילמתי אותם עם הטלפון הנייד. הם היו מעטים והרגישו חיוורים, ואנחנו עמדנו שם כמה אנשים והרגשנו קצת מאוכזבים, כאילו שעבדו עלינו ושהעירייה עשתה את הזיקוקים האלו רק כדי לצאת ידי חובה. אני מספר את כל זה כי אני זוכר שכשהייתי ילד, בכרמיאל, זה הרגיש לי אחרת, זה הרגיש כאילו שכולם, גם אם לא יודו בכך, מצפים לזיקוקים האלו, ושנכון, אנחנו אמנם עיר קטנה, תקועה איפשהו בין ערים ובין כפרים ערבים, אולי אפילו שכוחת אל, אבל כשהזיקוקים האלו לא הפסיקו מלהפגיז את השמיים, אנחנו ידענו שאנחנו כאן.

עיר.
מהחלון הגדול שבדירה שלי אפשר לראות את המטוסים שמגיחים מהים לקראת נתב"ג. אפשר לראות אותם מנמיכים טוס כמאיימים להתרסק על גגות הבניינים של תל אביב, ובלילה, האורות על הכנפיים שלהם מנצנצים כמו כוכבים שהגיעו לכאן במקרה, נכנעים בעל כורחם לכוח המשיכה של כדור הארץ, ודואים מטה מעל לכל האנשים שישנים בדירותיהם, במיטותיהם.
וברגעים כאלו העיר נראית לי אינסופית.

זיו.
ביום השני למילואים אני יושב עם זיו על קצה המדרכה ואנחנו מתחילים לדבר על נשים. זיו מספר על הנשים שהוא פיטר והנשים שפיטרו אותו, הוא מספר על הזותי החדשה, שמע לי ג'ונתה, והוא קורא לי בשם החיבה שנתן לי, איך היא גררה אותי למיטה בפגישה הראשונה, התשתי אותה כל הלילה ובבוקר היא התקשרה לעבודה והודיע שהיא חולה ולא יכולה להגיע, אז אני התקשרתי לעבודה שלי, אמרתי את אותו הדבר והמשכתי להתיש אותה עד הצהריים. אלו היו חתיכת 18 שעות, אני אומר לך, עוד לא היה לי כזה דבר.
אחרי שהוא מסיים לדבר אני מחייך אליו בחיבה, אתה יודע, חבל שאני לא יודע לדבר על נשים כמוך, במין ביטחון כזה ואי-הססנות, זה ממש ממש טוב, כי אני מאוד רחוק מזה, אתה מבין, סך הכול אני אדם רגוע, יכול לקחת את החיים בקלות ולא להיבהל מכל מה שקשור בשוטף, עבודה, לימודים וקניות, אבל איכשהו כשזה מגיע לנשים, אני קצת מתערער, מאבד את הצפון, לא יודע מה צריך לעשות, לא סגור על סדר הפעולות הנכון, אם יש כזה דבר בכלל, סדר פעולות נכון, כאילו שיש דרך אחת מוגדרת שעל פיה צריך לפעול, אם כי עד עכשיו אף דרך אחרת לא הוכיחה את עצמה, אבל ככה או ככה, כשזה מגיע לנשים אני תמיד מתבלבל, וכשאני מתבלבל אז לא יוצא מזה שום דבר טוב.

הפוליטיקה של אלוהים.
בלילה, שנייה לפני שאני נכנס לשק"ש, ביט מתקרב ואומר, שמע, בעקבות מה שדיברנו קודם, בחוץ, עם ליאור ואלי, אני פשוט אומר שהקדוש ברוך הוא דאג לנו כל כך הרבה שנים, אז אין מה לדאוג בנוגע לערבים, הוא כבר יסדר לנו את העניינים, ואני משיב, עזוב אותך ביט, זה מזכיר לי את המשפט ההוא של בן גוריון, נלחם בגרמנים כאלו אין ספר לבן, ונלחם בספר הלבן כאילו אין גרמנים, אז אני אומר את אותו הדבר, אתה יודע, בוא ונראה אם בכל זאת אפשר להסתדר עם הערבים כאילו אין אלוהים, ונאמין באלוהים בלי שום קשר לערבים, זה נראה לי הפיתרון הכי טוב, מה אתה אומר?

לילה.
מה שאני הכי אוהב במילואים זו הידיעה שכל פעם אשן במקום אחר, וכמו שאתה אף פעם לא יודע מאיפה המוות יגיע אז ככה אין לי מושג איפה הולך להיות המקום הבא בו ארדם. הארעיות של הלילה – הר קרן, גבעת חבלנים, הר לבן, נ.ג. 343, יפתח, ניר-עם, מחסום ארז – לא מפסיקה להפתיע. איך רק בבוקר נפגשנו אחד עם השני, קצת חיבוקים, הרבה חיבה, מתחכמים עם קצינת הקישור, חותמים על ציוד, עולים על הכלים, ויורדים דרומה. איכשהו בין כל האבק הזה נוצר איזה קשר, מערכת יחסים שאת טיבה קשה לתאר או להסביר, אלא רק לומר כי יפה ונעימה היא, ובלילה, כולם הולכים לישון, מכונסים בעצמם כמו בתוך קן נמלים, עטופים בשקי שינה חמים, קשורים אחד לשני במין חוט נסתר ואינסופי.

ופתאום רציתי לדבר ולא היה לי עם מי. וזה לא שהיו אלף ואחת אפשרויות שאף אחת מהן לא נראתה לי כמו שמלכתחילה לא היו אפשרויות. וזה בעצם הכי גרוע שיכול להיות, כי אם הבנאדם מרגיש שאין לו אפשרויות אז בעצם אין לו שומדבר שהוא יכול לעשות בנדון. אני אמנם כל הזמן אומר שאני לא מתחרט על שומדבר שעשיתי, אבל עכשיו אני לא יודע אם אני אומר את זה כי זה באמת ככה או בגלל המחשבה שאם אומר משהו הרבה מאוד פעמים אז בסוף גם אאמין בו.

כמו הזותי שביטלתי אותה ביום שבת כי מעבר לעובדה שלא הרגשתי טוב הייתי גם די מצוברח והרגשתי שבמצבי הנוכחי אין לי הרבה מה להציע מעבר לפסימיות והרבה שאלות שלא ברור לי איך אפשר לענות עליהן, ונראה לי שבפעם הראשונה שגבר פוגש בחורה הוא אמור להקרין איזושהי תחושה של ויטאליות מתפרצת וביטחון מינימאלי שיש לו מושג מסוים לגבי מי הוא ומה הוא רוצה לעשות. אז בגלל שאין לי לא את זה ולא את זה, לא מצאתי טעם להתחיל משהו שדי ידוע איך הוא הולך להסתיים – אז מה אתה עושה עכשיו, אה, שאלה טובה, אני לא באמת יודע, את יודעת, אני חושב על החיים, או ליתר הדיוק, החיים גורמים לי לחשוב, וזו נראית לי התשובה הכי טובה לשאלה שלך, אז תשאלי אותה שוב ואתן לך תשובה מדויקת, נו, אז מה אתה עושה בחיים, אני חושב, ונראה לי שזה מסכם את העניין באופן די מדויק.

איכשהו יש לי הרגשה שזו לא באמת תשובה קבילה, או שאם יש מאגר של תשובות נכונות אז זו בהחלט לא אחת מהן, ושבעצם כששואלים בנאדם מה הוא עושה אז בעצם מתכוונים לשאול במה הוא עובד. אני מאוד לא אוהב את השאלה הזו, כי יש לי הרגשה שזו שאלה מצמצמת ולא נכונה, כי בסופו של דבר אני הרבה מעבר למה שאני עובד, אני כותב ואני מצלם ואני קורא ואני חושב (לאו דווקא בסדר הזה) ונראה לי שארבע הפעולות האלו הן התשובות הכי טובות והכי מדויקות, אבל באותה הנשימה הן גם פרקטיות בגרוש ומרגישות לא נכונות להבעה בפעם הראשונה כשבנאדם פוגש בחורה, אז מה בכלל הטעם לעשות את זה אם אני צריך להתחיל עם משהו שאני בכלל לא מרגיש איתו נכון. אני מקבל את העובדה שיכול להיות שאני מגזים בכל העניין הזה ושצריך לקחת אותו בקלות, אבל וואלה, ככה אני מרגיש ולך תתווכח עם זה.

בפוסט הקודם מישהי הגיבה לי (שזה אירוע לכשעצמו כי ת'כלס לא מגיבים פה הרבה, אבל זה בסדר לגמרי ויש לי חלק גדול בזה ואולי אפילו אמצא איזו הזדמנות ואכתוב על זה) ואמרה שבסופו של דבר מה שהכי חשוב זה בעצם מי שאני. זו נקודה מעולה אבל השאלה הזו של 'מי אני' היא שאלה שכנראה לא יכולה לקבל תשובה לעולם, לא בגלל שאין תשובה אלא בגלל שהיא כל הזמן משתנה, ועד שיש לנו איזשהו מושג לגביה אנחנו שוב משתנים ושוב דורשים התייחסות חדשה. זה כמו המשל הזה של הבודהיסטים, שאיזה בחור שאל מהו ה'עצמי' של האדם, והנזיר אמר לו שזה כמו נר שמדליק נר שמדליק נר וחוזר חלילה, הלהבה היא תמיד אותה הלהבה אבל באותה המידה היא גם תמיד להבה אחרת. זו חתיכת תשובה ובאופן אישי היא מאוד מוצאת חן בעיני, רק שהבעיה היחידה היא שהיא לא תמיד מספקת ולפעמים אנחנו רוצים תחושה של מאה אחוז קביעות וכשאין אותה אז אנחנו מתבלבלים והולכים קצת לאיבוד.

והכול התחיל מזה שפתאום רציתי לדבר אבל לא היה לי עם מי.

אומרים שבסופו של דבר כל אחד מקבל את מה שמגיע לו. אני לא יודע איך האמירה הזו עלתה לי פתאום לראש, אבל ככה יצא. לא ברור לי אם זה נכון או לא, מה גם שאני תמיד אומר שאנשים לא תמיד יודעים מה הם בעצם אומרים, ולפעמים הם סתם אומרים דברים כדי לנחם את עצמם, כדי להרגיש יותר טוב ביחס לעצמם. זה בסדר, אין לי טענות עם זה, זה כנראה איזשהו מנגנון אנושי שקיים בכולם, ואני בטוח שגם אני כזה מדי פעם, אומנם לא הייתי רוצה להיות כזה, אבל לא תמיד אפשר להתווכח עם הטבע האנושי.

אתמול דיברתי עם רוני. אמרתי לה, את יודעת, בתקופה האחרונה יוצא שאני מתנתק מכל הקשרים החברתיים שלי, וזו בעיה, בעיקר בהתחשב בעובדה שגם ככה אין לי כל כך הרבה כאלו, אז יוצא שהמעט מתמעט עוד יותר. הנה תראי, מקודם ישבתי עם אסתי בקפה פה בדיזינגוף-ירמיהו, את יודעת, יושבים שם אנשים בגיל שלנו, אוכלים איזה משהו, שותים קפה, מקשקשים, ובסופו של דבר עונים להגדרה של אנשים ש'עושים חיים'. והסתכלתי עליהם והבנתי שעם כל ההתנתקות הזו אז כנראה שעל הדברים האלו אני מוותר, אלו הדברים שנמנעים ממני, ואת יודעת, לא הרגשתי צער, ולא חשבתי שאני מוותר על משהו מיוחד, ושלמעשה אני צריך להודות שנחסך ממני כל הלהג חסר הטעם הזה שמתלווה לפגישות האלו, ואז הזמנתי חשבון.

אחר כך רוני אמרה שאני בכלל לא פונקציה, ושזה בכלל לא מפתיע אותה שזה מה שאני חושב, כי וואלה, אתה מסוגל לשתוק כמו אני לא יודעת מה, אין לך שום בעיה לסתום ת'פה כל הסופשבוע, זה בכלל לא אתגר בשבילך, והיית ככה עוד מהביצפר, אז תעשה טובה, במקום לזיין ת'מוח על דברים שברורים מראש תתחיל לחפש לי את תמונות למצגת, כי אני כבר צריכה להתחיל להכין אותה ובינתיים לא מצאתי כלום.

בערב, כשהייתי במיטה, עלתה לי תהייה לראש ממש שנייה לפני שנרדמתי, לא היה לי ברור מה בדיוק מגיע לי ומה אני הולך לקבל, ובבוקר התעוררתי עם שארית של חלום – מישהי שפעם יצאתי איתה וחתכה אותי, התקשרה אלי בטלפון הקווי ואמרה שהיא יודעת שאני רוצה לעבור דירה ושהיא בדיוק עוזבת את שלה, אז אם אני רוצה אני יכול להיכנס במקומה. הרגשתי מאוד מוחמא שהיא חושבת עלי למרות שגמרה איתי, והסברתי לה יפה שהיא גרה רחוק מדי ממציצים והירקון, אז לא, זה לא יקרה, אבל תודה על המחשבה והאכפתיות. כמה דקות מאוחר יותר, כשצחצחתי שיניים, נזכרתי שלא מזמן יעל סיפרה לי עליה, שהיא עוברת לגור עם החבר שלה, זה שהכירה איזה שבועיים אחרי שגמרה איתי, איפשהו במלצ'ט. בזמן שגרגרתי את המים בפה וירקתי אותם לכיור עם שארית משחת השיניים, הגעתי למסקנה שאין לי שום שמץ של מושג מה יהיה.

אמת.
אני לא כותב. אני לא יודע להגיד בדיוק למה, יכול להיות שזה בגלל שכתיבה דורשת מאמץ שאני לא בטוח שמתחשק לי לעשות, או שהצילום איכשהו מספק אותי קצת יותר, או שאולי אני פשוט מתעצל והרבה יותר קל לכתוב איזה משפט מטומטם בטוויטר או להעלות לפייסבוק קישור לשיר שלא יוצא לי מהראש. ואולי אם אהיה כנה עם עצמי אז אני פשוט יכול לומר שהתשובה הנכונה היא ד', תשובות א'-ג' נכונות. ובכל זאת, רק כדי להגן על עצמי אז אני יכול להעיד שהעובדה שאני לא כותב פיזית לא אומרת שאני לא כותב בראש. אני כן חושב על משפטים וכן נמצא במצבים שעליהם הייתי רוצה לכתוב, ככה שזה לא שהפסקתי לכתוב לעצמי כמו שאני פשוט לא מוביל את עצמי לשלב המעבר מהמילה שבראש למילה הכתובה.

שינוי.
לזכותי יאמר שאני חושב על רעיונות חדשים. אם פעם הייתי חיית מילה אבסולוטית אז לאחרונה אני מתחיל להרגיש שאמנם מילים זה על הכיפאק, אבל הן רק חלק ממרחב עמוק יותר של מציאות שמכילה גם קול ודימויים ויזואליים. אני חושב שזו הסיבה שאני מרבה להוסיף לפוסטים שאני כותב את התמונות שאותן אני מצלם, כי הן יכולות לקשר את המילים לאירוע מוגדר שהתרחש וככה בעצם גם להעצים אותן. באותה הנשימה, אני גם כובל אותן לממשות קונקרטית שעלולה להגביל אותן, כי אם קודם לכן הן עמדו בזכות עצמן ויכלו להתפרש באלף ואחד מובנים אחרים אז עכשיו זה אחרת, הקישור שלהן לתמונה מצמצם את אפשרויות הפירוש שלהן.

שחור/לבן.
לפני שבועיים התחלתי ללמוד פיתוח בחדר חושך, שחור לבן. יש בזה משהו הרבה יותר אישי מהעיסוק עם המצלמה הדיגיטלית וכרטיס הזיכרון המפלצתי שלה שהופך אותי לזונת קליקים, כל הזמן מצלם מבלי לחשוב מה בעצם אני רוצה לצלם ואיך אני רוצה להביע את עצמי. עם אנלוגית זה שונה, אני מצלם עם מצלמה אנלוגית ישנה שמורכבת עליה עדשת 50 מ"מ קבועה, פיליפ השתמש בה כשלמד צילום בבצלאל ולפני חודשיים הוא נתן לי אותה בתוך תיק מפוצץ בעדשות ישנות, סרטי צילום שפג תוקפם והרבה נוסטלגיה. פיליפ אומר שהיא בת 15 ושלפי הזמן הטכנולוגי היא בעצם בת מאה, ואני חושב שאם הייתי המצלמה הזו אז הייתי מרגיש די טוב עם עצמי, אולי אפילו מכיר בעובדה שיש גלגול נשמות, שלמרות השכחה וצבירת האבק על המדף יש עוד מישהו שרוצה להשתמש בי, ולא סתם להשתמש בי אלא לעשות איתי משהו מיוחד.
בכל אופן, השינוי הזה שבין הדיגיטלי לאנלוגי מצריך התייחסות אחרת לצילום, כל קליק הופך למשמעותי יותר עקב המוגבלות של סרט הצילום, והעדר האפשרות לזום עם העדשה דורש ממני לתכנן את התמונה, להזיז את הרגליים, לדמיין את מה שאני רוצה להפיק. היא מצריכה אותי לעבוד קצת יותר קשה, אבל גם יוצרת אצלי חווית צילום טהורה יותר כי ההתאמצות וההשתדלות הזו גורמת לי להבחין במרחב, להיטמע במציאות שאותה אני רוצה לתעד כדי שאוכל להבין טוב יותר את המגבלות והיתרונות שלה, וברגע שאני נכנס לתוכה אז אני מרגיש שאני יכול להפיק ממנה הרבה מאוד, לא רק במובנים של הצילום כמו גם במובנים שלי עצמי, מין מעבר מהשגרה שלי לשגרה של מישהו אחר.

מאמר מוסגר.
עכשיו כשאני חושב על זה, אז יכול להיות שאפשר להסתכל על זה מנקודת מבט אקזיסטנציאלית, כי הרצון שלי לצלם את האירוע לא נובע מהראייה של אובייקט וסובייקט אלא דווקא מזו של הקיום המשותף. כי בסופו של דבר לא הייתי מוכרח להוולד כמו מי שאני ובאותה המידה הייתי יכול להיות גם מישהו אחר, ככה שבעצם אפשרותיות הקיום של האחר הייתה יכולה להיות גם אפשרותיות הקיום שלי, ולפיכך, כשאני מצלם את האחר אני בעצם מצלם את עצמי, או ליתר דיוק, את כל האפשרויות שנחסכו ממני.