והוא פשט את זרועותיו לרווחה

וכל הדרכים מגיעות לאותן המקומות, ולכל המקומות אפשר להגיע דרך אלף הגשרים של הירקון – הגשר הכפול של אבן גבירול, האחד עמוס למכוניות שאצות על הכביש ומסתערות לדרומה של העיר, והשני צר ועצי, מזכיר לי כל פעם את גשר אריק על הירדן, ומיד אחריו הגשר הרחב של נמיר, זה שבלילה, מתחתיו, אורות כתומים מנצנצים ומשתקפים במים העומדים של הירקון, והגשר הצר הבא, צנום ורזה, מיועד רק להולכי רגל, פנסים כחולים טבועים בצדדיו, וזה הרחוק יותר, שמוביל לתל ציפור, מתפתל מצד לצד כמו נחש מעץ, ואחריו עוד גשרים שאני לא מכיר…

בחנויות כבר לא מוכרים גראס, רק חשיש. פעם, כשהיינו ילדים, היה רק גראס. היינו יושבים בחדר, על המיטה, על הרצפה. על הכורסא שבפינה תמיד היה תור לא-מודע אבל יחד עם זאת ברור מאליו – יאיר הלך לשירותים ויניב היה תופס לו המקום, יניב הולך לשכב על המיטה ודני היה משתרע עליה. אני תמיד ישבתי על הרצפה, בפינה, נהנה להסתכל עליהם. פעם אפילו מישהי צילמה אותנו. התמונה הזו נמצאת אצלי איפשהו במגירות. יחד עם שאר התמונות. מעלות אבק. כשהקיץ היה מגיע היינו עולים לגג. יאיר השיג לי מזרון עם קפיצים, אני…