אוגוסט 2009

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, תיעוד

מה עושים עם כל החפצים של הבן-אדם, אחרי שהוא מת?
מה עושים עם הספרים שלו, אלו שעומדים כמו חיילים על מדפי העץ בחדר העבודה, ממתינים לאצבע המורה שתשלוף אותם ממקומם ולעין החומה שתקרא את מילותיהם. מה עושים עם יומן הפגישות שנותר פתוח על השולחן, השני והשלישי לחודש עמוסי פגישות והתנשמויות, הרביעי לחודש וכל שאחריו מתאדים לכדי עמודות לבנות, ריקות ויתומות. מה עושים עם כורסת הטלוויזיה הכחולה, עם ידית העץ שבצידה הוא היה שולף את הדום לרגליים, כפות רגליים מתגוננות ב נעלי בית כמו של קיפי. מה עושים עם כלי העבודה, מונחים בארגז הפלסטיק השחור, פטיש, פלייר, מסמרי עשר ודיבלים, מחכים לתליית המדף החדש בסלון. מה עושים עם שתי החולצות המכופתרות החדשות, האחת נלבשה פעם אחת, ממתינה לתורה בסל הכביסה והשנייה תלויה על הקולב בארון, טרם יצאה לעולם.

אני חוזר מפריז להלוויה. מגבינת קממבר בשרנית לאלונקה מכוסה בסדין שחור. לחיצות ידיים, חיבוקים, נשיקות, מילות נחמה, אפילו ליטוף אחד על הראש, כזה שבוחש בשיער. אנשים מדברים, אחדים מהם נושאים הספדים, מילים קשות, נוקבות, הם עושים חשבון נפש, מתחרטים על פעולות שעשו, אמירות שנאמרו, בוכים הרבה. אני יושב בשורה הראשונה ופוכר באצבעותיי, מביט בצמרות האיקליפטוסים. איך אפשר לדבר ככה על המת, כמה אפשר לדבר ככה על המת, אני צריך לספר סיפור נחמד, זיכרון טוב שיעלה חיוך על פני האנשים, שיגידו לעצמם, כן, נכון, הוא אמנם היה בנזונה קשוח, אבל היו לנו איתו זיכרונות טובים. אני קם וניגש למיקרופון, מרחיק ממני את החצובה עליו הוא עומד, מדבר בקול נקי, ככה שישמעו אותי נכון וחזק ואמיתי, בלי תיווכים. אני מספר איך פגשתי אותו בפעם הראשונה, איך הוא לחץ לי את היד כל כך חזק שאחר כך היא כאבה לי, איך אנחנו תמיד חלק מאחרים, אף פעם לא רק לעצמנו ותמיד גם לאחרים, ובתור שכך, אני רוצה להודות שהייתה לי את הזכות, שהוא היה, ויהיה, חלק מההוויה שלי.

בהתחלה היה המרכז המסחרי. אחר כך בנו את הקניון. כמה שנים אחר כך הקימו את הקניון החדש, וההוא הראשון, נעשה לקניון הישן. לא מזמן פתחו בקול תרועה את החוצות, ולקניון החדש קוראים באותו השם. קצת מצחיק לקרוא לו ככה אחרי שכל החנויות עברו ממנו לחוצות, ועכשיו והוא לא שונה הרבה מהישן, עיי חורבות של מגלומניה פריפריאלית.

אני מתגעגע לכל אותם הדברים שהם חלק ממני. אני אומר להם תודה, והם כמו חלון מאחורי סורגים, תמיד ניתן להסתכל דרכם, אבל אף פעם לא לעבור אותם שנית.