כרמיאל

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, תיעוד

וכרמיאל זו פריפריה ואין שום דבר שאפשר לעשות בנוגע לזה. ולא משנה כמה חנויות של נייקי, מקדונלדס, סופר-פארם, צומת ספרים, פול אנד בר, אופיס דיפו, ארומה, רנואר, קסטרו, גולף, ביתלי, משביר, פוקס, פומה, קפה קפה ואדידס יפתחו שם, וזו עדיין פריפריה. ולא משנה מה יהיה, את בית הקולנוע שסגרו לפני כמה שנים לא יפתחו שנית, ובלילות תמיד ניתן יהיה לראות ילדים הולכים עם בקבוקים של וודקה בעשרים בשקל, יושבים בגינות ציבוריות או בבתים עם הורים בחופשה, שותים לשוכרה, תחומים בפריפריה הזו שמגבילה אותם כל פעם מחדש, ואין לאן לברוח, לפחות עכשיו, והכל סגור חוץ מפאב אחד שאליו כל הזמן הולכים, והכל רחוק, וכרמיאל זה חור שחור, מובלעת ששום דבר לא מתקיים בה ובאותה הנשימה גם תמיד נשאר קבוע, לא משתנה, בדיוק כפי שהיה פעם.

וכולם בורחים מכרמיאל, חוץ מאלו שנשארים בה. אלו שהיו ממוצעים בתיכון, אלו שלא היה אפשר לצפות מהם להרבה, שהתייחסו אליהם בסלחנות כי מה כבר אפשר לעשות איתם, הרי העתיד ידוע, מתחתנים אחרי הצבא, אולם שמחות של פריפריה, הרבה ג'ל על השיער, איפור מופרז, עקבים גבוהים, סיגרים ופסטלים, חומוס וסלט תפוחי אדמה, אורז ופרגיות, קינוח פרווה, אני מתכבד להזמין את החתן והכלה, מוזיקה ים תיכונית, מחיאות כפיים, סוף שבוע ביוון ודירה חדשה. בכרמיאל. לעומת כל השאר שברחו ממנה אחרי הצבא, טיול במזרח או בדרום אמריקה, ואחר מכך לימודים, רופין או בן גוריון, ובסוף מגיעים לתל אביב, כי כולם מתרכזים בתל אביב, כולם נמצאים בתל אביב, בורחים מהפריפריה, מתנכרים לפריפריה, אבל חוזרים אליה כל סוף שבוע.

וכל פעם שאני מגיע ביום חמישי, אני מתעורר בארבע בלילה לצלילי המואזין, נוקבים ובוטים וחריפים, בוקעים מכפרים שמסביב, מג'דל כרום, דיר אל אסאד, בענה, נשמעים מהרמקולים בראשי המסגדים. ואפשר לשמוע אותם מצפון וממזרח וממערב, פיות לא מתואמים שמדברים בו-זמנית, תוקפים מכל הכיוונים, אללה אכבר, והם נוקבים ובוטים וחריפים, מהלכים אימים על העיר בזמן שהאנשים ספונים במיטותיהם, טומנים את ראשם בכר, והמואזין הרם והנישא מהלך בכבישי העיר הריקים, במדרכות האבנים המשולבות, מתדפק על דלתיהם, חודר מבעד רשת החלון, אללה אכבר, נושק לעפעפיהם, אללה אכבר, והוא נוקב ובוטה וחריף, כפי שמעולם לא היה.

ובכרמיאל יש רוח טובה בערבים, ואם הבית פתוח לרווחה, מהחלונות הגדולים שבסלון ועד ליציאה לגינה, אז אפשר להרגיש איך הבית עומד בדרכה של הרוח, איך היא נכנסת ומתערבבת ומתפתלת בתוכו עד שיוצאת מדלת הכניסה הפתוחה. מהכורסא בסלון אפשר את המטפסים הירוקים של השכנים מכסים את הגדר, עליהם מתנפנפים ברוח, את שולחן הפלסטיק הירוק מכוסה במפה שעליה מצוירים ענבים סגולים, שוליה מתבדרים ברוח, ואת החתול הלבן שקבע בעלות על שטיח הכניסה שמוטל ללא מעש ליד העמוד של הפרגולה, מצטנף בעצמו, כאילו רוח מנשבת על פני תהום.