דרך

נכתב על ידי תחת סיפורים, תיעוד

תוך כדי הנסיעה לכרמיאל אני אומר לה שמקודם דיברתי עם ההיא מפעם. היא שותקת, שפתיה מתהדקות, סוגרת את המזגן ופותחת את החלון. רוח נכנסת לרכב, אם חמה או קרה קשה להגיד, היא מתערבבת בשאריות הקור, מתפתלת בין התיקים המונחים במושב האחורי, בין קופסת הפלסטיק עם הענבים שמונחת מעל לתא הכפפות ולבסוף מלטפת את טיפות הזיעה של בקבוק המים הצונן. הרדיו מנגן שיר שמצלצל מוכר, כמו אז, באחת השמירות שלי הראשונות שלי בצבא. גבול לבנון, אמצע ינואר, שלוש בלילה, קור אימים, גשם שפסק לפני מספר שעות, רגל ימין שוקעת באדמה בוצית. שמיים מתבהרים, אורות הכפרים של לבנון דועכים לאיטם, אני חושב איך רק לפני כמה ימים קראנו במיטה כמה דברים שכתבתי ואחר כך ליטפתי לה את הבטן. אני מחבק רדיאטור עייף שמתקשה לחמם את עצמו וברקע הטרנזיסטור הישן של ראובן מנגן את השיר הזה, גיטרה עצובה מנגנת, קול שר חרישית, אז איך אתה יכול להגיד לי שאתה בודד, ולומר שבשבילך השמש לא קיימת, תן לי לאחוז בידך ולהוביל אותך ברחובות לונדון, אני אראה לך משהו שישנה את דעתך.

היא מאותתת ובצומת יגור לוקחת ימינה. אני אומר לה, תראי, העור על הכתף שלי מתקלף, בגלל יום השישי הזה שבוע שעבר שבמשך כולו היינו בים, ועם האצבעות אני מוריד חתיכה מהנשל. היא סוגרת את החלון ומפעילה את המזגן, אני רואה אותה מרטיבה את שפתיה עם לשונה ואחר כך מפהקת לתוך כף יד קעורה. את רוצה שאחליף אותך, אני שואל, והיא לא עונה. אני חושב לעצמי איך הערב הזה התחיל, חיכיתי לה למטה עם התיקים, איך רציתי לשרוף את הזמן עד שתגיע אז התקשרתי אליו כדי לשאול מתי הוא טס בחזרה לארצות הברית, אבל ההיא מפעם ענתה לטלפון במקומו והלב שלי ירד לתחתונים. כמה דקות של מה נשמע, הכול בסדר, מה שלומך, בסדר גמור, אין טענות, עובדים, לומדים, שום דבר מיוחד, חיים רגילים, כתבת לאחרונה, כן, כתבתי, האמת היא שכתבתי משהו השבוע, איזה יופי, טוב לשמוע, איך פעם היינו קוראים את הדברים שלך בקול רם, במיטה, היה מצחיק, אה, כן, באמת מצחיק, ובלב אני חושב, ואחר כך נגעתי לך בבטן באצבעות מהוססות, את עצמת את העיניים ויכולתי לראות את הלחיים האדומות שלך. צליל צורמני של צפירה מקפיץ אותי, אני מסתכל שמאלה ורואה שהיא הגיעה. אני אומר לטלפון, תשמעי, אני חייב לזוז, תגידי לו שאתקשר אליו מחר, ומנתק.

אנחנו מגיעים מהר לצומת אחיהוד, הכבישים פנויים בלילה. הרוח שנושבת מביאה עימה את ריחות הרפתות הסמוכות. אני אומר לה, את זוכרת איך ישבנו אז בלילה על ספסל בראסל סקוור, ליד המזרקה שלא פעלה, היינו עייפים מיום שלם של הליכה ועוד לא רצינו לעלות למלון אז קנינו סושי מוכן בסופר הזה בטוטנהאם קורט. היה קר, לבשנו את המעילים הגדולים, אלו שאנחנו לובשים פה בארץ רק פעם או פעמיים בשנה באמצע ינואר, התעטפנו בהם ואת שמת על הראש את כובע הצמר שלי. האצבעות שלי היו מסורבלות מהקור ובקושי הצלחתי לתפוס את החתיכות האלו של הסושי. כמה שעבדו עלינו עם המחיר של הסושי הזה זו תהיה ארוחה שלא יהיה אפשר לשכוח, אמרת ואני צחקתי והוצאתי מהכיס הפנימי של המעיל את הבקבוק הקטן של הג'ק דניאלס שקניתי בדיוטי פרי, פתחתי אותו ולקחתי לגימה ארוכה, אה, אז בשביל זה קנית אותו, ואני חייכתי והושטתי לך אותו, קחי, תתחממי קצת. את לקחת את הבקבוק ולגמת ועיוותת את הפנים, איך אתה מסוגל לשתות את הדבר הזה, ולקחת לגימה נוספת וצחקת.

אתה זוכר מה קרה אחר כך, היא שואלת לפתע כשחלפנו על רמזור עם ירוק מהבהב, מתחלף לצהוב. כן, בטח, ואני מספר לה איך פתאום הטלפון הנייד שלה צלצל עם המנגינה הזו שבחרה לפני הנסיעה, אלו ההורים שלך, נדבר איתם מחר. היא שלחה יד כדי לכבות אותו ואני תפסתי לה אותה ואמרתי, חכי רגע, פשוט אל תעני, אני רוצה לשמוע את הצלצול הזה, גיטרה עצובה מנגנת, קול שר חרישית, אז איך אתה יכול להגיד לי שאתה בודד, ולומר שבשבילך השמש לא קיימת, תן לי לאחוז בידך ולהוביל אותך ברחובות לונדון, אני אראה לך משהו שישנה את דעתך.

היא אומרת, זהו, הגענו, אבל אנחנו ממשיכים לשבת במכונית.
היא מכבה את הרדיו.