מילואים

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, תיעוד

אבק.
לבוש מדים, מאובק, השיער יבש ומופספס למגע האבק שנצמד עליו, עדשות המשקפיים מלאות אבק, הנעליים מכוסות שכבה צהובה של אבק, תיק הצד הכחול אותו אני מחזיק צמוד אולי ושתמיד מחזיק בדברים החשובים לי – מצלמה, ספר, אולר – כבר לא כחול אלא חום.

מדים.
ברגע שאני לובש את מדי הב’ אני חוזר לאינפנטיליות של ימי הצבא. האינפנטיליות עוטפת אותי מכל צד, היא אפילו לא נותנת זמן קצר להסתגלות. היא פשוט מופיעה.

בחור במילואים.
פגשתי בחור במילואים, דימיטרי, בחור טוב, אפשר היה לראות את זה דרך העיניים שלו. הוא אמר לי שאין מה לחפש פה, בישראל, שאלתי אותו לאן כבר יש ללכת, הוא אמר ארצות הברית, קנדה. איכשהו יש לי הרגשה שהוא לא ילך לשום מקום. הוא ישאר פה, בנתניה, עם אשתו והילדה, יביא עוד ילד לעולם, בזה אני בטוח, ימשיך לעבוד, מדי פעם ידבר עם אשתו, מדי פעם לא ידבר אשתו, ככה או ככה הוא כבר לא יאמר לה שהוא אוהב אותה, כבר לא יזכיר לה את שפעם הראשונה שבה אמר לה שהוא רוצה להתחתן איתה הייתה כשהיה שתוי אחרי בקבוק וודקה עם תפוח אדמה מבושל ולחם שחור עם חמאה. אולי הוא ייקח אותה מדי פעם למסעדה, אולי לא, בכל מקרה זה כבר לא ישנה הרבה כי ההרגשה הקהה לא תעזוב. הילדים יתבגרו, תווי פניהם ישתנו, אחד מהם ילמד חמש יחידות מתמטיקה וייתן קצת נחת, ייטע את ההרגשה שאולי היה בשביל מה לחיות ויש בשביל מה להחזיק מעמד, השני יעשה קצת בעיות, מרד הנעורים בשיאו, אבל לא יהיה בעייתי באופן שיספיק לעורר דאגות אלא רק אוושות קטנות של אי-שביעות רצון.
והמחר יהיה כמו האתמול.
היה לי עצוב על דימיטרי. אם אתה חושב ככה בגיל 30, אז מה כבר ישתנה בעתיד? ההרגשה הזו רק תלווה אותו לכל אשר ילך, ועם ההרגשה הזו קרוב לוודאי שגם ימות. רציתי לשים את ידי על ליבו, להגיד לו, דימיטרי, זה לא ככה, תחייך, זה יהיה בסדר, מבטיח.
איזו זכות יש לי להבטיח?

נ.ג. 334
על גבעה שכוחת האל הזו עשינו אימון. גבעת אפר בנגב שלא שונה מהגבעות האחרות שלידה. הרעש של הנגמ”שים, קולות המילואימניקים, הצבע הצהוב של האדמה מתנגש בלובן העננים. הסתכלתי על השמיים וחשבתי לעצמי שאני מפספס משהו, חייב להיות איזה טריק שמסדר את העניין, איזה משהו שדרכו אפשר להבין איך הדברים עובדים. את הקסם של המוזיקה. את החיוך של הספרים. את העצב של דימיטרי. את האופטימיות הזהירה שלי.

דוד אליאס.
איש טוב. דתי. אישה ושלושה ילדים. גר בירושלים. מתפלל שחרית, מנחה וערבית. בבוקר, כשאני מתעקש על המשך ההתכרבלות בשק השינה למרות השמש, הוא על הרגליים, עטוף בטלית, מלופף ברצועות התפילין. הדבקות שיש לו. האמונה שיש לו.

אי הבנה.
אני לא מבין את זה, איך אפשר להיות להאמין במשהו שאי אפשר לדעת אם הוא באמת כזה גדול ורחום וחנון, כי הניסיון שלי מלמד קצת אחרת. אני חושב שבסופו של דבר תמיד מתאכזבים קצת מאלוהים. הוא לא מסוגל לענות לציפיות שלנו. אם ככה, אז בלילה, למה לפעמים אני מתפלל לאלוהים? למה אני אומר, אלוהים תעשה שיהיה לי טוב, ואם תעשה שיהיה לי טוב אז מבטיח שאהיה טוב?
מבטיח.
מבטיח לך.

אולי אני מבטיח כי עדיין לא התאכזבתי.