פגישת מחזור

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, תיעוד

וקמתי אתמול בבוקר והרגשתי שאני אוהב את כולם. וזו הייתה הרגשה נעימה כזו, שמתפשטת מאמצע הבטן ומגיעה עד לקצות האצבעות. ואחרי הרבה זמן שלא מרגישים את האהבה הזו, פתאום אפשר להעריך עד כמה היא חשובה, עד כמה הנוכחות שלה, או העדרה, משפיעה על הצורה שבה אנחנו חיים, מתייחסים לחיים, מגיבים אליהם ונוגעים בהם עם האצבעות. ואני תמיד משתדל לאהוב את כולם, גם את אלו שקשה, אלו המחוספסים והדוקרים, אבל בחודש האחרון זה לא כל כך הלך, היה משהו שהפריע, מין תוגה כזו, כמו התוגה ההכרחית הזו שמרגישים בדרך לירושלים אחרי שעוברים את שער הגיא ושאין שום דבר שאפשר לעשות כדי לברוח ממנה.

בפגישת המחזור אני פוגש את כל האנשים שלפני עשר שנים חשבתי שהכרתי. אנחנו מחליפים מידע כמו כרטיסי ביקור – נו, אז מה חדש, איפה אתה גר, נחשי, בתל אביב, כן, נכון, בתל אביב, איפה עוד אפשר להיות, אתה לומד עכשיו, כן, בערך, בדיוק סיימתי את המבחנים ועכשיו צריך להתחיל לכתוב תזה, אה, מה אתה אומר, תואר שני, אה, כן, תואר שני, ואת הראשון במה עשית, במדע המדינה, בירושלים, היה כיף, ואתה עובד בזה, לא, איזה, אני עובד באינטרנט, מה בדיוק, באורט, יש להם הם מין מרכז כזה למחקר ופיתוח ויש שם יחידה לפיתוח טכנולוגיות אינטרנט, אז שם, מה אתה אומר, יפה מאוד, כן, באמת יפה.

אני משתדל שלא לשאול אותם את השאלות האלו, אבל זה לא תמיד יוצא.
לא רוצה לפנות למכנה המשותף הכי נמוך שלנו.
השגרה.

בפגישת המחזור לא ראיתי סיפורי הצלחה. המצחיק הוא שאני לא יודע מה זה סיפור הצלחה, מה מגדיר אותו ומה הוא מכיל, רק יודע שלא ראיתי כזה. לא ראיתי עיניים בורקות.

ואולי בעצם בסופו של דבר כולנו אנשים בינוניים. אנחנו מסתפקים במועט, במה שיש, בעבודה של תשע עד חמש, במשפחה, ואם הילד, כשיגדל, יבקש יפה, אז אפשר לקבל גם כלב חום, כזה עם עיניים עצובות שמכשכש בזנב כל הזמן. אנחנו לא עושים הרבה, לא מוחים כשעושים לנו עוול, לא מביעים עמדה, לא יוצאים לרחובות, לא אומרים, די, היה לנו מספיק ועכשיו מגיע לנו משהו יותר טוב.

אני לא מסוגל לזה, לבינוניות הזו, לאדישות הזו, לצורה שבה אנחנו מקבלים את הדברים במין כניעה שלמה, גזירה משמיים. זה מפחיד אותי לחשוב שאני כזה. שאני לא נלחם. אני לא יודע מה הייעוד שלי, אם יש כזה בכלל, אבל אני כן יודע שאני רוצה להרגיש, לצלם, לקרוא, לכתוב. אני רוצה לדעת שאני מפיק את עצמי, שאני נותן לעצמי ביטוי נכון, שאני יודע לגעת ברגעים הקטנים האלו של ההוויה.

בפגישת המחזור אני פוגש את כל האנשים שלפני עשר שנים חשבתי שהכרתי.
אנחנו הרבה יותר מחילופי מידע.
אנחנו הרבה יותר מהבנאליות של השגרה.
אנחנו הרבה יותר מהעייפות של יום עבודה מתיש.

בפגישת המחזור אני פוגש את כל האנשים שלפני עשר שנים חשבתי שהכרתי.