המדריך (הלא רשמי) לכתיבת תזה לתואר שני

נכתב על ידי תחת תיעוד

לא מזמן, במסגרת יום חשיפת תזות לסטודנטים שמתעניינים במ.א. מחקרי, העברתי הרצאה על התזה שלי. עמדתי שם ודיברתי עליה ועדיין, למרות השנה וחצי שעברו מאז שהגשתי אותה היה לי קשה להאמין שבאמת סיימתי אותה. אני זוכר טוב מאוד את חצי השנה שקדמה להגשתה ובמיוחד את החודשיים-שלושה האחרונים שהיו מאוד אינטנסיביים. זו היתה תקופה עמוסת משברים ומאבקים פנימיים ובכל זאת, למרות כל הקשיים אין הרבה דברים שמשתווים לידיעה שהיום כתבת עוד שלושה עמודים ומחר תדפיס אותם לסבב שכתוב, ואם הכל ילך כמו שצריך אז ביום חמישי יהיה לך את כל הפרק מוכן להגהה, ופתאום, לפני שאתה שם לב, יש לך שלושה פרקים כתובים ובקצב הזה עוד שבועיים אתה עובד על הביבליוגרפיה ותוכן העניינים והנה, לפני שאתה מצליח להבין שסיימת אתה מוצא את עצמך ביציאה מאופיס דיפו, מחזיק עותק גמור שלה והלב שלך מפרפר וחיוך מתחיל להתפשט על שפתותיך. ואז מכה בך כזו תחושת ניצחון עצומה, כי היריב הכי גדול שיש לך הוא אתה עצמך, והידיעה הזו שהצלחת לנצח את עצמך, שהיה רגע אחד בחיים שבו לא ויתרת לעצמך — אין שום דבר שמשתווה להרגשה זו והיא תלווה אותך לאן שלא תלך.

אז תגידו, מה אתה עושה מזה סיפור, כולה תזה לתואר שני, לא מדובר על דוקטורט, ואני אענה, נכון, צודקים, אבל בשבילי העבודה עליה הייתה מאוד מורכבת. במשך שנתיים דחיתי את העבודה עליה ולא עשיתי כלום, וככל שהזמן עבר מבלי להשיג שום התקדמות, ככה קו הסיום נראה יותר ויותר רחוק. בנוסף, הייתי חייב להתחכם ולבחור נושא שבדיעבד הסתבר שמעט מאוד נכתב עליו במחקר האקדמי, מצב שהצריך ממני מאמץ-יתר שהיה קשה ליישם בסופי שבוע שטופי שמש. ככה יצא שבכל פעם שנהנתי צץ ועלה הנדנוד המרגיז הזה שישב לי מאחורי הראש ושענה לשם ״תזה״ֿ, ואז הלב שלי התכווץ והציפה אותי תחושת ייאוש נוראית. זו הרגשה כל כך נוראית שאני אף פעם לא רוצה לחוות אותה שוב ולכן התחושות הדרמטיות שלי לגביה.

אז בעקבות ההרצאה שנתתי (ואחרי הפתיחה הדרמטית הזו) החלטתי לרתום את נסיוני ולכתוב את המדריך הקצר והלא-רשמי לסטודנטים לתואר שני שחושבים על/מתלבטים האם/כותבים את התזה (אם מישהו מעוניין, את התזה שלי אפשר להוריד כאן ומצגת על חלק מהדברים אפשר לראות כאן). מוכנים? יאללה, נתחיל:

1. אתם באמת צריכים את זה? — זו השאלה הכי חשובה כאן כיוון שהתשובה עליה מנסחת את מידת הכדאיות בכתיבת התזה. תזה מצריכה חתיכת הפקה אז כדאי להגדיר את הציפיות ממנה לפני שמתחילים לעבוד עליה. לשוק העבודה לא משנה אם יש או אין לכם תזה, העיקר שיש תואר שני. אם השאיפה היא לעשות דוקטורט/קריירה אקדמית אז אין לכם הרבה ברירה ולכו על זה. חשוב להבהיר שהיא לא ערובה שאכן תצליחו במטרתכם אבל אי אפשר בלעדיה. מה שכן, אפשר לנסות ולמזער נזקים במסגרת מסלול ישיר לדוקטורט שאני, באופן אישי, מצטער שלא עשיתי. אם אתם עושים את זה בשביל העניין האישי ובשל דחף לא מוסבר להרחיב את האופקים אז שיהיה לכם בהצלחה. באמת, אני לא ציני.
לא משנה מהי הסיבה שמניעה אתכם לכתיבת תזה, קחו בחשבון שיש לה משמעויות של זמן, העדר חיים אישיים והמון רגשות אשם על זה שהלכתם לים במקום לקרוא עוד מאמר משמים, אז לפני שאתם מתחילים את התהליך היו כנים עם עצמכם ותשאלו האם זה באמת חשוב לכם עד כדי כך שאתם מוכנים להקדיש לזה כל כך הרבה זמן, אנרגיה ועצבים.

2. מנחה — התזה שלכם יכולה לקום וליפול על המנחה שבחרתם ולכן חשוב שתבחרו מישהו שאתם יכולים ליצור איתו שיחה שהיא לא אקדמית בלבד אלא גם אנושית. אם אתם מתלבטים בין מישהו מעולה אקדמית שיש לכם איתו אינטראקציה ככה-ככה לעומת מישהו סביר עם אינטראקציה מעולה, מבחינת נוחיות נטו (מבלי להכנס לשיקולי קריירה/קורות חיים) עדיף ללכת על זה עם האינטראקציה המעולה. למה זה חשוב? כי למנחה יש משקל בציון שלכם, הוא יודע להגיד איך מקובל לכתוב את התזה במחלקה ואיך השופטים שלכם יקראו אותה (אני לא בקיא לגמרי בכל הפוליטיקה המחלקתית אבל יש סבירות מאוד גבוהה שהוא בוחר את השופטים לתזה שלכם). המשמעות היא שהוא יכול לספק קצת יותר מהדגשים היבשים של ״איך לכתוב את התזה״ ויכול לכוון לכתיבת תזה שתבטיח שהשופטים שלכם יצליחו לקרוא ולהבין אתכם על הצד הטוב ביותר (וככה לשפר את הסיכויים לציון טוב).
עוד עניין שחשוב להעלות בהקשר של מערכת היחסים עם המנחה הוא התפקיד שלו מבחינת מעקב ההתקדמות שלכם. באופן עקרוני, אפשר לצייר ציר שבקצהו השמאלי ישנו את המנחה שרוצה לתקתק אתכם ביעילות ומהירות ועל כן בודק מדי פעם את ההתקדמות שלכם (ואף מציב תאריכים יעד) ובקצהו הימני ישנו המנחה שעוזב אתכם בשקט ולא יוצר אתכם קשר אלא אם כן אתם יזמתם אותו (לדעתי, אגב, רוב המנחים נמצאים איפשהו בין מרכז הציר לקצהו הימני). עכשיו נשאלת השאלה מי מהם מתאים לכם יותר. לי, למשל, התאימה מנחה שנתנה לי את החופש שלי, ואחת לכמה זמן, כשהרגשתי שמתאים לי, קבעתי איתה פגישה (או אפילו שלחתי במייל) והראתי לה מה עשיתי עד עכשיו.

882220_624863424201339_468166335_o

ככה מצחיק ככה נכון, לפחות במקרה שלי 🙂

3. נושא ושאלת מחקר — תבחרו נושא שמעניין אתכם, אתם הולכים להשקיע המון עבודה אז כדאי שהתזה תעניין אתכם אחרת לא תעמדו בזה. אל תופתעו אם המנחה שלכם ינסה להוביל אתכם לנושא אחר. יכול להיות שהוא באמת חושב שהנושא שלכם גרוע/חרוש/בעל פוטנציאל התרסקות, אבל מצד שני לא אופתע אם הוא רוצה לעשות לעצמו חיים קלים ולהנחות אתכם בנושא ו/או שיטת מחקר שבהם הוא כבר שולט. חשוב להגיד, לא באמת אפשר לבחור נושא מבלי הסכמה של המנחה, אבל כן חשוב למצוא עניין משותף ולהתכנס לנושא שאתם, בתור אלו שעושים את העבודה הקשה, מרגישים שלמים איתו. אני יכול להעיד על עצמי שפסלתי הרבה רעיונות מחמת חוסר-עניין ושחלפו לא מעט פגישות ותכתובות מיילים ביני לבין המנחה שלי עד שסגרנו על הנושא והשיטה. בסופו של דבר הגענו לעמק השווה והיתה לזה משמעות אדירה מבחינת המוטיבציה שלי להמשך העבודה.

4. חדשנות — טועה מי שאומר שבתזה לא ניתן לחדש את תחום המחקר. אפשר, ואפילו מאוד. סביר להניח שאכן יש תחומים שבהם טווח החדשנות מצומצם מאוד, אבל בהינתן ראש פתוח ושאלת מחקר  טובה אז כן אפשר ליצור משהו חדשני שלא היה קודם לכן. יחד עם זאת, צריך לקחת בחשבון שעבודת תזה חדשנית פירושה עבודת מחקר וניתוח מעמיקה יותר, וזה, כאמור, לוקח מלא זמן, אנרגיה ועצבים.

5. שיטת מחקר — כבר בהתחלה תצטרכו לבחור שיטת מחקר, כמותנית או איכותנית. לדעתי, כמותנית היא הפיתרון הקל (וזה לאו דווקא רע) כיוון שתהליך העבודה בה פשוט יותר ומכאן שגם יותר ידידותי למשתמש. מעלים השערות, מריצים סקרים, מבצעים ניתוח סטטיסטי וסוגרים בממצאים. לרוב, מחקר איכותני יצריך מכם תשומות אחרת כיוון שהוא מורכב יותר. צריך למצוא מקורות, לנתח אותם וליישם על מקרה הבוחן (במידה וזה חלק משאלת המחקר). למה אני אומר את זה? כי השיקול איזו שיטת מחקר לנקוט הוא לא רק עניין של העדפה אישית אלא גם פקטור שמשליך על מידת הקושי של כתיבת התזה. לכן, כשאתם מגיעים לשאלת שיטת המחקר כדאי להסתכל בעבודות מחקר קודמות ולהתייעץ עם אנשים מהתחום לגבי השיטה המומלצת/כדאית, כך תוכלו לקבל אינדיקציה לגבי מידת הקושי של כל אחת מהן ביחס לנושא המחקר שלכם.

6. קצב עבודה/דחיינות — אי-אפשר לשבת על תזה שעה ביום. זה לא יעבוד משום שלוקח זמן עד שנכנסים למצב התודעתי הנכון וברגע שעולים על הגל כואב הלב להפסיק אותו. אם אתם סטודנטים במשרה מלאה אז הסתדרתם (לפחות מהבחינה הזו) אבל אם אתם עובדים במשרה מלאה (כמוני) זה הופך להיות יותר מורכב, והדחיינות הופכת להיות החבר הכי טוב שלכם. הפתרון, על הנייר, הוא מאוד פשוט: צריך לשאוף לתהליך מרוכז ומתמשך של כתיבת תזה, כי ככל שאתם דוחים את העבודה והמרווחים בין ישיבה לישיבה נהיים ארוכים יותר כך יהיה לכם קשה יותר להכנס לזה. אני, בגלל הדחיינות הזו, שרפתי על התזה לפחות שנה.
הפיתרון שלי היה ליצור "מקבצי תזה" סמוכים אחד לשני, זאת אומרת, לקחת יום ראשון חופש ואז לשבת על זה סופשבוע ארוך. ככה ידעתי והגדרתי לעצמי שזה הקצב שלי בחודשיים הקרובים — שיש לי שמונה סופ״שים  שמוקדשים לתזה. במידה ואכן תעשו את זה, תראו שהיום הראשון הוא יותר יום התנעה ורענון, שהעבודה האמיתית נעשית ביום השני (בגלל זה חשוב לקחת יום שלישי שישמר את המומנטום מהיום הקודם). בסופו של דבר, ככל שהתקדמתי כך יותר נכנסתי לזה והיה לי ממש חבל לעצור את זה, אז לקחתי שבוע חופש מהעבודה. מה שבעצם אני רוצה להגיד זה שכבר בתחילת העבודה על התזה כדאי להסתכל על לוח השנה ולראות איפה אפשר לעשות את המקבצים האלו ולשלב אותם עם העבודה שלכם. תכנון נכון של לוח הזמנים לשנה אחת קדימה יכול לחסוך הרבה כאב לב.

7. כתיבה — רבות תהיינה הפעמים בהן תפתחו את הוורד ולא תדעו מה לכתוב. זה יקרה לכם בעיקר לאחר הפסקה ארוכה שנבעה מהתקפי דחיינות בלתי נשלטים. התגובה הנפוצה ביותר למצב כזה היא: א. לראות מה חדש בפייסבוק, ב. לבדוק מה חדש במקרר, ג. להציץ מה חדש בטלוויזיה, ד. כל התשובות הנכונות. כידוע, התשובה הנכונה היא ד (ואין לכם מה להרגיש רע עם עצמכם, זה מובן לגמרי ואף טבעי). יחד עם זאת, במוקדם או במאוחר לא תהיה לכם ברירה ותאלצו להתמודד עם עסק הביש הזה שאליו נקלעתם. הפיתרון שלי למצב המעיק הזה היה פשוט מאוד: במקום לחשוב על הכתיבה צריך להתחיל אותה. זאת אומרת שבדקות הראשונות לא חושבים על מבנה תחבירי נכון וסימני פיסוק אלא פשוט מתקתקים על המקלדת את כל הרעיונות הראשוניים שיש לכם, גם אם הם נראים טפשיים. התקתוק הזה, באופן מפליא, עוזר להכנס לקצב שיכוון אתכם הלאה וייצור גם איזושהי נקודת עוגן שאליה תוכלו להתייחס בהמשך.

8. זה אף פעם לא סופי — אל תצפו לכתוב פרק מושלם מתחילתו ועד סופו ואז לעבור לפרק הבא. זה לא עובד ככה. כותבים פרק אחד, ממשיכים לשני ואז מבינים שיש משהו שפספסנו בפרק הקודם ושצריך לחזור אליו. זה בסדר ולגיטימי ואפילו די טבעי כי ככל שאנחנו מתקדמים ככה אנחנו מבינים מה היה חסר קודם לכן. אני, לצורך העניין, התחלתי לכתוב את הדיון כשחשבתי ששני הפרקים הקודמים היו פחות או יותר גמורים, רק כדי להבין שפספספתי בהם כמה הגדרות קריטיות.

9. ניהול וציטוט מקורות — כל אחד מפתח לעצמו את הרגלי ניהול המקורות שלו. יש כאלו שעושים טבלאות באקסל, יש כאלו שמנהלים כרטיסיות ויש כאלו שמתייקים בקלסר עם חוצצים ומדבקות Post-it. אצלי זה היה אחרת ובמרוצת הזמן גיבשתי את שיטת "המספרים והערימות". לכל מאמר שקראתי וראיתי שרלוונטי לפרק ספציפי בתזה שלי, עשיתי קובץ סיכום בוורד בו רשמתי את הנקודות החשובות של המאמר לפי מספר העמוד בו הן מופיעות. את הסיכום הדפסתי, הצמדתי למאמר המקורי, שרבבתי לשקית ניילון (מה שנקרא, שמרדף), מספרתי אותו (מספר ייחודי לכל מאמר) וחילקתי לערימות (כל ערימה — פרק).
כשהתיישבתי לכתוב את התזה תמיד הנחתי מולי את ערימת המאמרים הרלוונטיים לפרק שעליו אני מתכוון לעבוד. כשנזכרתי במשהו שקראתי ולא זכרתי באיזה מאמר זה היה או כשסתם רציתי לעבור בין כל המאמרים, מספיק היה לי לעבור בין הסיכומים שלהם על מנת למצוא את המאמר המדויק עם הפנייה לעמוד בו מופיע הרעיון או הטענה בו אני רוצה להשתמש. לקחתי משהו ממאמר מסוים או מהסיכום שלו? סבבה, עושה קופי+פייסט, מתאים אותו לטיעון שלו, מוסיף את המספר הסידורי שנתתי לו ממשיך הלאה. כך לא הייתי צריך להטריח את עצמי בזמן הכתיבה בכל חוקי ההפניות ויכולתי פשוט אלא פשוט להתמקד בכתיבה ובשטף שלה. באופן כזה, כשסיימתי את העבודה, קיבלתי פרק עם מלא מספרים בין משפטים ובסופי פיסקאות וכל שנותר היה להמיר אותם בהפניות תקניות.

11. המנעו מכסא עבודה חורק — הוא הסיבה הנפוצה ביותר ליום עבודה שרוף:

12. תת-הכרה נפתחת כמו מניפה — המוח שלכם יטחן את התזה גם כשלא תעבדו עליה, במיוחד אחרי סשן עבודה של כמה ימים. אתם יכולים ללכת ברחוב ופתאום יעלה לכם איזה רעיון-על או ניסוח מפוצץ שכואב הלב לאבד. אל תאבדו את זה, תסתובבו עם פנקס או תקליטו את עצמכם בטלפון כי ההארה הזו שתיפול עליכם יכולה לעשות את כל ההבדל. לי זה קרה ביום שישי אחד בדיזינגוף סנטר, אחרי שאכלתי נקניקיית צ׳וריסו נהדרת.

13. תנו למילים לנוח — סיימתם לכתוב פרק או חלק חשוב? הדפיסו אותו, שימו אותו בצד, תמשיכו לחיות ותחזרו אליו שוב אחרי כמה ימים. החופשונת הזו תרענן אתכם ותוכלו לשכתב את הפרק בראש נקי, ומשום שהוא נמצא מולכם על נייר יהיה לכם הרבה יותר קל לעלות על שגיאות כתיב ופיסוק, כשלים בטיעונים ונקודות שצריך לחזק. המנוחה הזו יכולה לעשות את ההבדל בין פרק/תזה טובים למצוינים.
את אותה המנוחה צריך ליישם בסוף התזה, לאחר שסיימתם את שלב תוכן העניינים, הביבליוגרפיה והנספחים. קחו לכם שבוע להנות — ללכת לים, לאכול בחוץ, לשתות בירה — ותחזרו אליה. אני מוכן להתערב שפתאום תשימו לב לכל מיני שגיאות קטנות שיכולות לדפוק אותה כמו מספור לא נכון של תוכן עניינים, הפנייה ביבליוגרפית שלא נכתבה לפי כללי הציטוט וסדר עמודים שהתחרבש. לא חסרות שגיאות כאלו.

14. דברו עליה — ספרו מה קראתם היום, לאילו מסקנות הגעתם, מה כתבתם היום. לא תאמינו אלו תובנות יעלו לכם. לפעמים, כשיושבים מול המאמרים והוורד זה נראה כאילו התזה קיימת רק בעולם שלכם. הדיבור עליה עם אנשים אחרים משחרר אותה לאוויר, התגובות והשאלות שלהם יאפשרו לכם להתכוונן מחדש, לחדד את הטיעונים, לעלות על נקודות חולשה ולגלות היבטים שטרם התייחסתם אליהם, אז מומלץ לעשות את זה כמה שיותר. אני הייתי מדבר עליה עם אשתי ומספר לה מה עשיתי באותו יום. לא פעם יצאתי מהסיכום הזה עם משימות כתיבה ליום העבודה הבא.

15. אל תשכחו להנות — עם כל הקושי שכרוך בכתיבת תזה נפלה בידיכם אפשרות ללמוד, להתעמק ולהתמקצע בעולם ייחודי שמעניין אתכם ושמעט אנשים יודעים עליו. התקופה הזו אמנם תהיה עמוסה ומלחיצה אבל באותה הנשימה תאפשר לכם לצאת מהטייס האוטומטי של השגרה היומיומית (ולפעמים גם המשעממת), לאתגר את עצמכם ולהפעיל את הראש. הסתכלו על הצד החיובי, זו תקופה של העשרה ויצירה שבה אתם לומדים על עצמכם לא פחות מאשר על נושא התזה שלכם. אף אחד לא יודע לומר מתי תקרה בפניכם הזדמנות נוספת לכך. וחוץ מזה, אם עכשיו אתם סובלים, מה יהיה בדוקטורט?