בזמן שאנשים מדברים על איך היה בהופעה של לאונרד כהן

נכתב על ידי תחת סיפורים, תיעוד

אנחנו חוזרים מהירקון ונעמדים ליד הרכב. נפרדים לשלום. אני אוחז בידה ומנשק אותה על הלחי, מקרוב אני יכול לראות את ריסי העיניים. לאחר מכן אני נעמד, לא משחרר את כף היד שלה, נושך את השפה. אני מסתכל עליה ואומר, שמעי, אני לא בנוי לדברים האלו, והיא עונה, מספיק להגיד את זה, ואני שואל, תגידי, זה בסדר אם אנשק אותך?

אני מחבק לאחר מכן, אבל היא אוחזת בתיק שלה. אני לוקח אותו ממנה ומניח אותו על גג המכונית. אני חושב לעצמי, הנה, עכשיו אפשר לעשות את זה כמו שצריך, ומחבק שוב. אני יכול להרגיש זרועות עדינות מסביבי וראש מבויש על חזי. את סנטרי אני מניח על ראשה, ובשניות הספורות האלו, זה מרגיש נכון.

תמיד אמרתי שהחיבוק שאחרי הרבה יותר חשוב מהנשיקה שלפני. כי בחיבוק אני יכול להרגיש הרבה יותר, כי החיבוק נובע לא מהרצון לבשר אלא מהרצון לאדם, וכי בסופו של דבר זה מה שנשאר. המגע של הגופים ההדוקים והפועמים והמתאוששים, והיכולת לומר, שזהו, בדיוק השנייה הזו, שום דבר לא יכול להיות טוב יותר.

ואחרי חיבוק שכזה, אני מרגיש שעכשיו אני יכול לדבר קצת יותר, להגיד בקול רם את מה שאני חושב, כי עכשיו זה בסדר. אני אומר לה את מה שאני מרגיש ואחר כך מקשיב למה שהיא אומרת. היא מדברת ואני לא יכול שלא לחייך. היא אומרת, למה אתה מחייך, ואני לא יודע איך להסביר את ההרגשה הזו שבה כל מה שהיא אומרת נשמע הגיוני, ושאמנם כל אחד יכול לומר את המילים הללו, אבל הסיבה היחידה שאני יכול להקשיב להן היא בגלל שהן באות ממנה.

אחר כך אני מנשק עוד קצת. עוד כמה שניות של מבוכה. ואחר כך אני מחבק עוד קצת. עוד כמה רגעים שבהן אין שום דבר אחר חוץ מהזרועות המחבקות.

קצת קשה לי לכתוב את כל זה.
כי תמיד אני מסתובב סביב הזנב של עצמי, מוצא מאה ואחת דרכים לתאר את מה שאני חושב, ופה אני משתדל לדבר חזק ונכון ואמיתי, בלי התפלפלויות והתחמקויות. כאילו להגיד לעצמי, ככה אני חושב וזה בסדר, וזה מה שעושה אותי בסדר, וזה מה שעושה אותי חזק ונכון ואמיתי, וזה מה שעושה אותי למי שאני.
חזק ונכון ואמיתי.