ירושלים

נכתב על ידי תחת סיפורים, תיעוד

השבוע לא מצאתי את עצמי. אפשר לומר, לרגע הלכתי לאיבוד, אבל זה היה קצת יותר מרגע.
שבוע.

ירושלים.
ביום שבת שעבר נסעתי לירושלים לראות חברים, על הדרך עצרתי בבית שבו גרתי שנה וחצי.
שנה עם אישה, חצי שנה לבד.

התיישבתי על הספסל והסתכלתי על התריסים המוגפים. קמתי לאחר מספר רגעים, נכנסתי מבעד לשער, על תיבת הדואר שלנו היה רשום שם אחר. עליתי על המדרגות שמובילות לכניסה. חלון הסלון וחלון המטבח פונים לשביל הגישה, גם התריסים הללו היו מוגפים כמעט עד לסוף, התכופפתי וניסיתי להציץ פנימה, אבל הוילונות הסתירו. נכנסתי לחדר המדרגות ועל הדלת הופיעו שמות שלא הכרתי. הבנתי שזה לא זה, שכנראה שכל מה שידעתי פעם כבר לא רלוונטי לעכשיו, שכל האירועים, המחשבות, התחושות, כולם שייכים לתקופה אחרת שאליה כבר אין לי נגיעה. שמה שהיה – היה, ועם זה כבר אין מה לעשות הרבה.

רטרוספקטיבה.
זה חבל שרק במבט לאחור אנחנו יודעים להגדיר אם היה טוב או רע. במהלך ההוויה אנחנו כל כך נסערים, חווים את הרגע כאילו הוא חלק מבשרנו, מתלהטים עם היוצרות ומתקררים מהרוח הירושלמית. רק עכשיו אני יודע להסתכל על הדברים אחרת, יכול להרגיש את כל מה שלא יכולתי להרגיש אז. את המתח, את התסכול, את הפחד, את האהבה – את כל אלו אני יכול להרגיש רק בדיעבד, רק לאחר שעיכלתי את התגלגלות האירועים.

אלטרנטיבות.
לא יכול היה להיות אחרת. עם כל ההבנה ששוטפת אותי עכשיו לגבי העבר מתווספת הידיעה שלא יכולתי לנהוג אחרת. שאם הייתי נוהג אחרת לא הייתי אני. אבל משום שעכשיו אני יכול להסתכל אחורנית ולראות את המסגרת בה פעלתי – אז עכשיו אני משתאה. כי אז לא פעלתי מתוך ברירה, לא היו לי אופציות שמתוכן הייתי יכול לבחור את הטובה ביותר או את הפחות רעה. פעלתי כי לא הייתה ברירה. פעלתי כי לא ראיתי שום דבר אחר מעבר לאיך שהייתי רוצה לראות את עצמי.

נחמה.
הנחמה שלא יכול היה להיות אחרת לא מספקת אותי, היא רק גורמת לי להבין שאין טעם להילחם בדברים. עדיף לקבל אותם כמו שהם, להביט בהם נוכחה ולהאמין בעצמי.

אמונה.
עכשיו אני לא כל כך מרגיש אותה.