חוליקאת

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, סיפורים

יש כזה מקום, חוליקאת.

***

נערים בני 19, דוברים עברית מגומגמת בלהט איטלקי, לובשים בגדי חאקי משופשפים עם נעליים גסות עור ועקב, מכותפים באפוד מהוה, מחזיקים באקדח לראשונה בחייהם. ממששים את הקת המחורצת. מלטפים את שמורת ההדק המשומנת. מטפסים באישון לילה על משאיות מטרטרות לאור הכביש עד שהגיעו להסתעפות הכביש לברור חיל, שם עצרו ודוממו מנוע. נערים סמוקי לחיים מנתרים מירכתיהן כמו חתולים חרישיים, עיניהם מנצנצות לאור הירח בעודם מטפסים בדממה במעלה ואדי, בין שדות הדורה, לכיוון נקודת המשלט, עד שאש חיה ניתכת לפתע מעל ראשיהם, מפירה את הדממה המתוחה.

נערים בני 19 מסתערים על מוצב עם 30 מצרים חמושים. רימונים. יריות. צעקותיהם נבלעות אחת בשנייה. לפתע אש מרגמות נוחתת, פצצות מתיזות פטריות אש עשן ורסיסים חותכי עורקים. אש לוהטת ניתכת משני הכיוונים. אחד צועק לחברו, אלו המצרים, והשני צועק לו, לא, אלו כוחותינו, ובינתיים דם ניגר על אדמה. נספג בתוכה כמו מים. חלקם צורחים. חלקם משתטחים. חלקם בורחים. חלקם נופלים על ברכיהם. קרעים נפערים במכנסיהם. אוזניהם מצלצלות. האש לא מפסיקה מלרעום. עיניהם עולות מעלה, לעבר הכוכבים. אנא עשה שלא יהיה זה יומי האחרון.

***

בגבעות האלה אפילו מגדלי קדוח הנפט
הם כבר זכרון. כאן נפל דיקי
שהיה גדול ממני בארבע שנים והיה לי כאב
בעת צרה ומצוקה. עכשו אני גדול ממנו
בארבעים שנה ואני זוכר אותו
כמו בן צעיר ואני אב זקן ואבל.

ואתם שזוכרים רק פנים,
אל תשכחו את הידיים המושטות
ואת הרגלים הרצות בקלות
ואת המלים.

זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים
עוברת תמיד דרך גנים וחלונות
וילדים משחקים וכלב נובח.

זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות.

(יהודה עמיחי / חוליקאת – השיר השלישי על דיקי)

***

עשיתי פעם מילואים בחוליקאת. זה היה מזמן. אני זוכר את הנסיעה כאילו זה היה אתמול. נסעתי עם נתי לאורך כביש 232, עברנו את ברור חיל וירדנו לדרך עפר שהתפתלה מעלה. הדרך היתה בוצית מהגשם שירד אמש ואחד מהמילואמיניקים החדשים שהצטרפו לגדוד נתקע עם הפרייבט שלו. הוא התיישב על מכסה המנוע וגלגל לו סיגריה. מאחוריו אנדרטה צבאית משיש, דומה לשאר האנדרטאות ששוטפות את הארץ זבת הדם הזו. אני אומר לנתי, מעניין מה הלך פה, אבל הוא מהמהם בפיו ובזהירות לא אופיינית לוחץ בעדינות על דוושת הגז, עולה במעלה הגבעה עד שמנצור מתגלה, מנפנף את הידיים לכיוון שמאל וצועק לעברנו, תחנו, אתם מתמקמים שם, ומצביע על ראש הגבעה.

אני זוכר את התחושה של האוויר הקר והרענן של אחרי הגשם שצרב את הריאות. את הים המנצנץ ממערב, אורות מרצדים על פניו וספינת משא נראית במרחק, זעירה עד כדי גרגר קמח. את השמיים הצבועים בכחול חזק וגושי עננים תפוחים וצמרירים משייטים, ליבם לבן ושוליהם אפרפרים. את מטעי אפרסקים שזה עתה החלו את לבלובם, מכוסים בפרחים ורודים, ריחנים ובשרנים, ומעליהם רשת ענקית להגנה מפני רעב הציפורים. את שדות חיטה שמבצבצים בין לבין, צבועים בירוק עז, ומאחוריהם, ברקע, חרגול נפט שמתנדנד מצד צד בתנועה מהפנטת, כאילו היה שם מאז ומעולם.

היו שיחות ליליות. יש משהו בחשכת הליל שפותח את לב האנשים ומשחרר את פיהם. דיברו איתי על מצב כלכלי, מערכות יחסים, ילדים, סיבות לחיים. מישהו שפניו נבלעו באפילה, צדודיתו מוארת רק לאור הסיגריה, אומר לי, אתה מבין, כוס אומו, גם אני אני רוצה ללכת להורים שלי בשבת, לשכב על הספה, לראות טלוויזיה ולגרד את הביצים, גם לי מגיע, אבל לא, אין מצב שזה יקרה, היא תמיד תגיד לי מה לעשות, לך לשם, תעשה את זה, תשמור על הילדים, באלוהים, לפעמים אני רוצה לחנוק אותה, הוא לוקח שאכטה אחרונה ויורה אותה למרחק, הגיצים שלה מתעופפים באוויר. ותגיד לי, הוא מסתובב אלי, ידו הימנית אוחזת את ידית הנשק והאצבע המורה מלטפת את ההדק, אתה, אין לך בעיות עם אשתך?

***

בלילה היה קר ואני התחפרתי בשק השינה עם הגטקעס. הסתכלתי בטלפון בכל התמונות של הילדים שהיא שלחה לי במהלך היום. היא מחבקת אותם ושלושתם מחייכים אלי. פניהם מנוקדות בקמח, הכינו לחמניות לסוף השבוע. ברקע, שעון התנור מראה 18:09 בספרות אדומות. אני משלים את התמונה לנגד עיני – קרוב לוודאי שהטלוויזיה פעלה, מנגנת רדיו. הצעצועים מפוזרים בסלון ובמטבח. את נהדרת. אני אוהב אותך. את מאמינה שכל זה שלנו?

לכל רגע בחיים יש תמונה. אנחנו לוכדים נשימות, מתרגמים אותן למחרוזות ארוכות של 0 ו-1 ומעבירים אותן הלאה. אני נוגע בהם דרך משטח של זכוכית. הילדים שלי. יפים ונבונים וחזקים. מסתכלים עלי בעיניים חומות וגדולות, רוח מפזר את שיערם, ידיהם חופנות עלים חומים שנשרו מהעץ, פרפרים על כתפיהם, אדמה רטובה מתחת לציפורניהם. הילדים שלי.

הזיכרון שלי לא מורכב מתהליך. אין מסלול ליניארי שבו עברתי. יש הבזקים פתאומים שמזכירים לי את מי שהייתי. פה אני עולה לכיתה א' עם סנדלים, גופיה לבנה ותיק אוכל. פה אני מתנשק נשיקה ראשונה עם אנה רייסנר, מרגיש את הטעם המתכתי של הגשר שלה. פה אני בפעם הראשונה בפריז, אוכל גלידת אוכמניות מול הסן. פה אני בשיעור היסטוריה של י״א, מקשיב ללהט דבריו של נתן רון, מספר לנו על הראשים הניתזים של המהפיכה הצרפתית. פה אני בשמירה הראשונה שלי בצבא עם המינגווי באפוד. פה אני מבריז משיעור באוניברסיטה והולך עם אריה לארומה. פה אני יושב על הספסל, רואה אותה בפעם הראשונה בחיי והיא מנפנפת לי לשלום. מי היה מאמין שנתגשם לכדי עכשיו. כל ההבזקים האלו הם כמו גחליליות שמאירות את פני החשיכה.

הילדים שלי.
אני מנדנד אותם בנדנדות הגינה. רחש העצים שמעלינו.
הם מחייכים מאוזן לאוזן, שולחים לי יד שאתפוס אותם.
וכל הזמן הזה הגחליליות מרחפות סביבי, נוגעות לא נוגעות.

הילדים שלי.

עצב עיניהם.
צחוק קולם. 

רוחב ליבם.

***

היה כזה מקום פעם, חוליקאת. גלגלו את המילה בפה שלכם. השהו את הגייתה. חו-לי-קאת. את עיגול השפתיים כשאתם הוגים את "חו". את מגע הלשון בחך העליון כשהיא מפיקה את "לי". את תנועת הגרון כשהוא משחק עם ה"קאת". חו-לי-קאת. מתגלגלת וענוגה. עגלגלה ודשנה. היה שם פעם כפר ערבי. והיה שם פעם קרב עקוב מדם. והיו שם (ועדיין קיימים) מגדלי קידוח נפט. ויש שם מטעי אפרסק שמצטלמים כל כך יפה במצלמה. ויש שם ציפורים שמצייצות עם בוא השחר. והיה שם תרגיל מילואים, מרץ 2016, גדוד מילואי קשר.

***

כל הדברים בעולם קרו בחוליקאת.