כי אני זה אני זה המילים

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, סיפורים

זה נכון שפעם היינו כאלו, אבל זה לא אומר שעכשיו אנחנו לא יכולים להיות אחרים, אמרתי לה בשקט. למה אתה מתכוון, היא שאלה, ואני לא ידעתי לענות לה מיד. חשבתי קצת. עוד לגימה מהמרק שעשיתי בצהריים, עוד נגיסה מפרוסת הלחם שעליה היא מרחה לי חמאה צהובה.
עוד זמן לשרוף.

(אתה חושב עכשיו מה להגיד, אני יודעת, אני רואה את הגלגלים האלו שמסתובבים אצלך בראש, אני יודעת שאתה בורר בקפידה את המילים הנכונות, מבקש להתנסח בדיפלומטיות הזו שאתה כל כך אוהב, שמרוב שאתה מוקיר אותה אתה לא מסוגל להבין שהיא בעוכריך, מלביש את המילים בבגדים יפים, שוקל כל אחת מהן, את המשקל, את הפרופורציה, את המשמעות המיוחסת. ההתלבטות הזו שלך, ההרהור, הויכוח העצמי, מאיפה אתה חושב שהם באים אם לא מהמילים שלך, מהגרפומניה הזו שמאכלסת כל חלק בך ושמשמידה כל יצר ספונטני למבע ושתוחמת אותך לנכונות המילים ולהוויתן, תראה מה זה, אתה מבקש להיות חופשי מהמציאות אבל מגביל עצמך לשלשלאות המילים. תפסיק כבר, תפסיק עם זה כבר. אולי ככה סופסוף תוכל להתרגש.)

היא שולחת יד ומלטפת את שערי. נו, תשובה לא תצא ממך היום, אה, היא צוחקת ומוסיפה לעצמה קצת מרק. מוצלח המרק הזה שעשית, איך זה שתמיד אתה משתמש באותם הירקות ותמיד הטעם יוצא שונה, זה משהו, היא אומרת. אני מסתכל עליה בעיניים גדולות.
השיער הסתור. הסנטר החד.

(זה לא נכון, לא נכון לגמרי, מה שאת אומרת, זה לא נכון, אלא שבשבילי המילים הללו מיוחדות כל כך, וזה ככה, אי אפשר לומר אחרת, אבל אני זה אני זה אני, והמילים הן מילים הן מילים, ואם אצליח לחבר בין השתיים אז גם אוכל להיות, אוכל לומר, אני זה אני זה המילים, ואם אני אהיה המילים אז אוכל לנשום אותם פנימה, אוכל להרגיש אותם בכל מקום, לגעת עם האצבע ואחר כך להעלם, לברוח ואחר כך לחזור, וכך אהיה בכל מקום, גם פה וגם שם, גם אתמול וגם מחר, גם הכל וגם לא-כלום. ואם המילה היא הכל אז גם אני אהיה הכל, ואז אוכל להתבונן על הכל מלמעלה, אוכל לחבק ואוכל לנשק ואוכל גם לכעוס, ואוכל לקחת מילה מממשפט ומשפט ממילה, ואוכל להרגיש את הכל כל כך חד וכל כך יפה, ולבכות מרוב שמחה ולצחוק מרוב צער, ולדעת בדיוק מה אומרת כל הברה וכל מילה, ואוכל להגיד לך שאני אוהב אותך ולהרגיש כל הברה במשפט הקצר והמורכב הזה, לא כמו עכשיו, שאני אומר, אבל איפשהו, לא תמיד מצליח להבין.)

הקערה שלי ריקה. על השולחן נשארו פירורי לחם שחור. הכסא שלה מיותם.
אני משעין את סנטרי על ידי ועוצם עיניים.

דפיקות לב.