אוקטובר

נכתב על ידי תחת סיפורים, תיעוד

בחוף הבונים נושבת בערב רוח חזקה. הרוח המלטפת של הים מתחלפת ברוח צפונית מהירת חימה שמבקשת למוטט את כל מה שנבנה בבוקר בזיעת אפיים – הציליה מאיימת להתנתק מארבע מוטות פלדה שקבורים עמוק בדיונה, האוהלים שיריעותיהם מתנפנפים בזעם, הסנדלים שמונחים ליד ארגזי האוכל ולאט ולאט נקברים תחת ערימת חול. הטלפון שלי מצלצל, אני עונה, חכי שניה, יש פה כזו רוח ואי אפשר לשמוע כלום, ותוך כדי דיבור אני פותח את הרוכסן של יריעת האוהל הקדמית ונכנס לתוכו, נשכב על מזרון האוויר ומכסה עצמי בשק השינה. אני שואל אותה איך עבר עליה היום, והיא מספרת על הפגישות שהיו לה ואיך בארוחת הצהריים מירה פירטה איך בעלה אוהב לגעת בה וכולם צחקו. אני הקשבתי לכל מילה.

מבעד לרוח ולתדרי הטלפון אני אומר לה, את יודעת, אני מפחד לפקשש אותך. אנחנו מתרגלים לשגרה, להלך הרוח, לסדר היום הקבוע שלא מחדש כלום. אנחנו תמיד עובדים, אחת לשבוע הולכים ללימודים, אחת לשבוע נפגשים עם חברים, שותים משהו במקום הנחמד ההוא בצומת, משתדלים לרכב על אופניים פעמיים-שלוש בשבוע, להזיע קצת ולשחרר את הגוף מהניוון של הכסא, קונים את העיתון של הסופשבוע מאותה הפיצוציה, הולכים לאותו חוף הים, לאותה השמשייה, נכווים מאותה השמש, ובתוך כל אלו, בתוך כל הפעולות היומיומיות האלו שאנחנו עושים באופן ברור מאליו אם כי לא-מודע מאליו, בתוך כל אלו אנחנו גם מתרגלים לעצמנו, לדבר עם עצמנו, לחשוב עם עצמנו, להיות עם עצמנו. את יודעת, אני לא יודע איך, כמה ולמה, אבל איכשהו הצלחת לחתוך ולפתוח אותי מהעצמי הזה כמו סכין בחמאה, וזה קצת מפחיד.

והיא עונה, אצלי זה אותו הדבר.

ואחרי כמה ימים
היא כתבה לי מכתב
והיה שם משפט שמנוסח בעגה משפטית
ואני לא הבנתי
והיה לי כל כך עצוב
שגם את הרגש
אפשר להגדיר במותר או אסור.

תל אביב היא עיר קטנה בעיר גדולה. בתוך כל הרחובות והחנויות אפשר למצוא אלף ואחד אנשים שונים שבעצם מרכיבים בן אדם אחד שיכול לקפל את הזמן בין האצבעות. הוא יודע לעבור על הלחי עם האצבע ולגלות את הקמט שבקע רק הבוקר, או לגלות את את השערה הלבנה שהסתתרה בין הגלים הכהים. כשהוא מתאמץ ומתרכז כפי שמעולם לא התרכז, אז הוא יודע גם לתפוס את הפעפוע שמבפנים.