כנגד ארבעה בנים דיברה התורה

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, תיעוד

חכם.
אני מוצא עצמי מרבה להתעסק במילים. לא מדובר במילים ספציפיות כמו אריה או שולחן אלא במשמעות הנרחבת שלהן, בהוויה האישית של המילים בתוך המרחב שבו אני חי. זה מתחיל בהטלת ספק במילים עצמן, זה עובר לשאלות לגבי פשרן ונכונותן וזה מסתיים בפירוק התשתית המרכיבה אותן. ככל שאני ממשיך לנתח את המילים ככה הן ממשיכות לאבד מעצמן.
הנה, התפישה הזו שיש לי לגבי האדם, מי אמר שהיא נכונה? הרי התפישה הזו עצמה מורכבת ממילים, היא משפטים שזורים האחד בשני שיצרו בי הלך דעת מסוים, אבל אם המילים עצמן מתפרקות מנשקן אז מי אמר שגם התפישה שלי נכונה? מי אמר שאנחנו באמת תבוניים? מי אמר שבאמת מגיעים לנו זכויות טבעיות מסוימות בשל היותנו כאלו? התשובה שלי ברורה, אני צריך לחזור לטקסטים שעיצבו אותי ואת האמונה שבי ולחקור אותם מחדש מנקודת מבט ביקורתית – לקרוא שוב את ג'ון לוק ואת ז'אן ז'אק רוסו ולשאול מדוע הם כתבו את מה שכתבו, או יתרה מכך, מדוע האמינו במה שכתבו. רק לאחר שאבין את אמונתם במילים אוכל גם לפרש את המילים בקונטקסט הנכון שבהם הם נכתבו ואז לראות האם הם באמת מתאימים לי, או במילים אחרות, האם הם באמת משקפים את מה שאני חושב. אני צריך ליצור פרשנות שתהיה הפרשנות שלי (עד כמה שניתן) לגבי המילים, לא להסתפק בפרשנות אקלקטית אלא להתבונן במילים שוב ושוב עד שאהיה משוכנע שהמשמעות הניתנת להן הינה משמעות שאיתה אני יכול לחיות.
זה הכל.

רשע.
לפני שלושה חודשים התחלתי לכתוב ספר (או לפחות התחלה של משהו שנראה כמו ספר). המחשבות זרמו יפה מהאצבעות היישר לצורתן הגולמית כמילים, וכך החלה להירקם לה עלילה. התחלתי לכתוב על הדבר היחיד שאני מכיר מספיק טוב על מנת שאוכל לכתוב עליו באמינות הרצויה – על עצמי, על עצמי כילד. מהר מאוד בניתי תפאורה מתאימה: בניין קטן וצהוב בפריפריה, שכנים מוזרים, אויב פוטנציאלי שיוכל לשמש כדמות מפתיעה לקראת הסוף, תסביכים ראויים. הטקסט נכתב במהירות מפתיעה, אבל לפני חודש הפסקתי. איך אני יכול להמשיך ולכתוב טקסט שהוא הפרשנות שלי לגבי הילדות שלי בזמן שאני מפקפק באמיתות המילים? ומכיוון שאני לא בטוח האם המילים הן שלי או לאו, האם החוויות (כי גם החוויות הן מילים) שלי מאז הן חוויות אובייקטיביות או סובייקטיביות?
מבחינתי זו שאלה קריטית משום שהן משפיעות על האופן בו אני כותב.
אם החוויות שלי הינן חוויות אובייקטיביות, משמע המילים שמרכיבות אותן לא שלי, הן חיצוניות לי ואני משתמש בהן רק לצורך השאלה מילולית. מכך משתמע כי החוויות האובייקטיביות הן חוויות שהתרחשו מעבר למרחב העצמי שלי, ולכן הן סותרות את ההנחה כי אני יכול לכתוב על הדבר היחיד שאני מכיר – אני. התהייה הזו מעלה שאלה נוספת – ברגע שאני תופש את עצמי כאובייקט, האם אני באמת יכול להכיר את עצמי? בסופו של דבר אני יכול להכיר את עצמי רק כשאני משתמש במילים שלהם ניכסתי משמעות אישית בעקבות החוויות שלי. המילים הן פנימיות למרחב העצמי והתודעה שלי, ומכאן שאני הופך לסובייקט בעל אופי אישי ששואב עצמו מהמילים שעוצבו על ידי באופן אינדיבידואלי, אבל איך אני כסובייקט יכול לתאר את עצמי בסיפור אם אני מאבד את היחס שלי למילים? איך אני יכול לכתוב על עצמי כשהעצמי שלי מעורער לנוכח התפרקות המילים? איך אני יכול לכתוב מבלי לדעת מאיפה באות המילים?

תם.
הכתיבה, בין אם בספר, בבלוג או ברשת, היא כתיבה מבלבלת. אני קופץ בין זהות לזהות, בין עצמי לעצמי. מצד אחד אני ישות פיזית הכבולה לארבעת המימדים של אורך, רוחב, עומק וזמן, ומצד שני אני דמות שמשוטטת ברחבי הרשת ושלא חלים עליה החוקים הפיזיקאלים האלו. לסדרן הדשא אין נפח והוא לא מוגבל בזמן, אפשר למצוא אותו מרגע שנולד ולעקוב אחר השינויים שהוא עבר. הזמן פרוש כמו מניפה וכל מה שנחוץ הוא ניעור קצר. סדרן הדשא נמצא בכל ולא נמצא בכלל, הוא אני באותה מידה שהוא גם מישהו אחר, הוא זה שמדבר עכשיו מגרוני אך באותה העת מדבר גם מגרונו שלו. אני מתבלבל ללא הרף בין הקפיצות האלו, הן מטשטשות כל זכר למחשבה אבסולוטית שיכולה להגדיר עצמי שלם וברור.
המילים הללו שאני כותב עכשיו, של מי הן, של
י או שלו?

וזה שלא יודע לשאול.
ומכל המחשבות הללו ככה אני מרגיש עכשיו: