ורוניקה

נכתב על ידי תחת סיפורים, תיעוד

אמרתי לה, ורוניקה, מה אנחנו עושים פה בין ארבעת הקירות האלו, זה לא המקום שלנו, זה לא המקום שלנו להיות פה. דחפתי את הכסא אחורנית והתרוממתי, הסתכלתי מבעד לחלון – שמים אפורים, עצים ירוקים של פארק הסמוך, הבניינים הגבוהים של תל אביב. היא הסיבה את מבטה ממסך המחשב והסתכלה עלי, הסתובבתי ואמרתי, ורוניקה, איך זה שאנחנו פה, זה לא טוב, לא טוב להגביל עצמו ככה. היא קמה מהכסא והסתכלה החוצה, מהנהנת עם הראש, כן, אני באמת רוצה ללכת ולטייל, נפאל או הודו, משהו במזרח ושיהיה עם הרבה אוויר ככה שיהיה אפשר לנשום עמוק. אבל ורוניקה, אני אומר, לא ככה, לא ככה צריך לטייל, לא רק פיזית, לא רק עם הגוף הישן שמתבלה עם הזמן ומשתפשף עם השנים, עם הראש צריך, ואפשר גם פה, את מבינה, גם פה לטייל, לא צריך להרחיק, אפשר ללכת ברחובות, לראות אנשים, להריח ריחות, לשמוע את הים, צריך לשחרר את התודעה מהמקום הזה, לתת לה לרוץ, להשתעשע, לקפוץ, אנחנו צריכים לעשות פוטוסינתזה תודעתית במקום להירקב בקוביה הזו, במקום לכלוא את עצמנו בחדר של שני עשרה מטרים מרובעים, מתנוונים מול המחשב הזה והמקלדת הזו, מתקתקים ללא הרף פקודות חסרות משמעות, זה לא צריך להיות ככה, לא יכול להיות שזה ככה.

ורוניקה מסתכלת.

ורוניקה אומרת, תראה, מתחיל לרדת גשם.