יצוג מידע דיגיטלי

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, תיעוד

לפעמים אני חושב שהייתי רוצה להיות אחר.
לחשוב מהר, להחליט בנחישות, לפעול בחוזקה. אני לא מסוגל להיות ככה, יותר מדי מחשבות מערפלות אותי. אולי לא טוב לומר ככה, "יותר מדי מחשבות מערפלות אותי", אולי צריך להתנסח אחרת, אחרי הכל, אנחנו מי שאנחנו בעקבות המילים שלנו, ואם היה לי פועל לשם העצם הזה, מילים, הייתי אומר, אני מי שאני בגלל שאני מממל את עצמי באופן מסוים, בנוסח שיחודי רק לי, כמו המילים, שהמשמעות שיש להן כלפי היא משמעות שהיא שלי בלבד.
ובכל זאת, הייתי רוצה להיות אחר, תקיף, זריז, אבל במקום כל אלו יש מילים על גבי מילים על גבי מילים, אני חושב במילים ומרגיש במילים, והחלטה שצריכה להילקח הולכת לאיבוד בשדה המילים, היא צריכה לפלס את דרכה במילים, ולמצוא את דרכה במילים, ועד שהיא מגיעה לסוף היא כבר מותשת וחבולה.
אולי אני לא מנסח את עצמי כהלכה.
אולי אני יכול לעשות בדרך אחרת.

מבחנים.
באוניברסיטה נותנים מבחנים אמריקאים שנבדקים בסורק ממוחשב.
אני צריך לענות א' או ב' או ג' או ד'.
לסורק לא משנה מה אני חושב. הוא לא יודע עד כמה אני זה אני זה המילים.
הוא סורק א' או ב' או ג' או ד'.
הוא מגביל אותי לארבע אפשרויות קצרות, לקוניות. המילים אסירות במשפטים קצרים ומוגדרים, משועבדות לחוקי נכונות או אי-נכונות. איך אפשר להתייחס ככה למילים? אני לא מבין את זה, ויתרה מכך, אני לא מבין את חד-המשמעות שיש להן במשפטים הקצרים האלו. לכל מילה יש משמעות אחת ברורה ויחידה ומבין מאגר המילים הללו יש רצף מילים שיותר צודק מהשני, רצף מילים שהמשמעות שלהן חזקה יותר מרצפים אחרים. אותי זה מבלבל. איך מילה יכולה להיות יותר חזקה מאחרת? איך היא יכולה להיות נכונה יותר מאחרת?
לבחור מתוך א' או ב' או ג' או ד'.

אצלי בראש כל המילים אמביוולנטיות. אין מילים מוחלטות. אין מילים שאני יכול לומר לעצמי, זו מילה חזקה, זו מילה ברורה. אין מילים כאלו. הן כולם שוות וכולן לא נכונות. ביחד ולחוד. אני אוהב את כולן ושונא את כולן. אני מתנה אהבים עם כולן ומצליף עם החגורה בכולן.
אני כול המילים גם יחד וגם הרווח שבינן.
אני בוהה בטופס המבחן. המילים מטפסות החוצה. הן מחבקות אותי עד שהדף הופך ללבן.
כל התשובות נכונות.

פעם הבאה אני אכתוב משהו שמח.
מבטיח.