class="rtl post-template-default single single-post postid-291 single-format-quote">

והוא פשט את זרועותיו לרווחה

“אף אדם הוא אי, רק לעצמו; כל אדם קשור ומחובר – כחלק של יבשת. אם רגב אדמה יישטף על ידי הים, מאירופה, יהיה קצת פחות… מותו של כל אדם פוגע ומפחית ממני עצמי ולכן: לעולם אל תשאל בעבור מי צלצלו הפעמונים. לך הם צלצלו.”  (ג'ון דאן)

1

פרננדו פסואה

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות

קצת התלבטתי לגבי החשבונפש הזה. סך הכל אני יודע איפה אני בסדר ואיפה לא, על מה אני צריך לעבוד ומה עדיף להשאיר על כנו. אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי, כי גם ככה אני משתדל לפעול על פי הדרך שבה נראה לי שראוי לחיות, והפעולות שאותן אני עושה, נראות לי נכונות לא רק לגבי, אלא לכולם.
קשה לי לומר ממה אני מורכב, מה סך היתרונות וסך החסרונות שלי ולאיזו צד נוטה כף המאזניים. אני יודע להרגיש את עצמי רק כמושג מעורפל, רעיון שלובש בשר, ומכאן שגם לא תמיד ברורה לי ההגדרה העצמית שלי. קשה לי להגיד למה שווה סכום פעולותיי ומה יהיה התוצר המוגמר שלהן משום שאני אף פעם לא באמת יודע לאן הן יכולות להוביל. הדבר היחיד שאני בטוח לגביו הוא שלפני כל הפעולות והמחשבות אני קודם כל קיים, ומה שאני עושה אחר כך, למען הקיום שלי, טוב, זה כבר סיפור אחר.

לפני כמעט חודשיים פיני נפטר ואני אמרתי כמה דברים בלוויה. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש, המחשבה על איך כולם בעצם חלק מאותו המארג, ואיך אנחנו מסוגלים, בלי להתכוון לזה בכלל, לגעת זה בזה. יש אנשים שקשה לי עם צורת הקיום שלהם, ומנגד, יש אנשים שקל לי לגעת בהם, או במילים אחרות, קל לי היות חלק מהקיום שלהם. אני משתף אותם, מתלבט איתם ומחבק אותם, והנוכחות שלהם אצלי מאוד ברורה ומאוד חדה.
אירועים גדולים גורמים לי להשתאות כל פעם מחדש. בבוקר כולם היו עסוקים בעניינם, מצחצחים שיניים, מתכוננים לעבודה, כל אחד מממש לעצמו את הקיום הפרטי שלו, אבל לרגע קצר שתכליתו ידועה לכל הנוגעים בדבר, הקיום של כולם מתאחד ומתגבש לדבר מה אחיד וברור שניתן לדעת את הסיבה להתחלתו, כמו שמחה של אירוע או שתיקה של לוויה.
לפעמים אני חושב שאנחנו כמו חלקיקים אלמנטרים, נעים במרחב, כל אחד לחוד ולעצמו, אבל מדי פעם אנחנו מתנגשים אחד בשני ומתפוצצים ביחד. ההתפוצצות שלך, מוסיפה קצת קיום לשלי, וההתפוצצות שלי, טוב, זה אני לא יכול לומר, את זה אשאיר לאלו שמקבלים ממני.

“…בצורה הלא מורגשת הזו ההם חושפים את הדיקטטורה האמיתית שלהם. אנחנו נהנים מעצמנו ועושים כיף בצורה שהם נהנים מעצמם. אנחנו קוראים, רואים ושופטים ספרות ואומנות בצורה שהם רואים ושופטים. אבל אנחנו גם נסוגים מה"מסה הגדולה" בצורה שהם נסוגים, אנחנו תופשים כ"מזעזע" מה שהם מוצאים מזעזע. ההם, משהו שהוא לא מוגדר אבל הוא הכל, רושמים ומכתיבים את סוג ההוויה היומיומית.
ההם מטמיעים עצמם בממוצעות. הממוצעות הזו מסתכלת על הכול. היא מסתכלת על כל דבר יוצא מהכלל שמתנגש בחזיתה. כל עדיפות נמחצת ללא צליל. תוך שניות, כל דבר ראשוני וקמאי נדרס והופך למשהו שהיה ידוע זה מכבר. כל דבר שמושג על ידי מאבק נעשה למשהו שניתן למניפולציה. כל תעלומה מאבדת את כוחה. הממוצעות הזו מצמצמת כל אפשרויות הישות וההוויה.” (מרטין היידגר)

אני תמיד עושה את המאמץ לחיות לפי מה שאני חושב לנכון. לקחת החלטות על בסיס התחושה הפנימית שלי ולא לפי מה שאומרים לי שצריך לעשות. אני לא יודע מה עושה לימודים ללימודים ולא בטוח מה הופך עבודה לעבודה. אולי אי-הידיעה הזו נובעת מהעובדה שאני לא מתייחס אליהם כמטלה או חובה שאני צריך לקיים, לא תופש אותם תחת ההגדרות המקובלות, אלא פשוט עושה מתוך תחושת נכונות פנימית.
חשוב לי לממש את עצמי על בסיס מה שנכון לי. אני מממש את הקיום שלי כל יום מחדש ותוך כדי כך אני גם מגלה את עצמי כל פעם מחדש. באופן כזה אני לומד להכיר מה טוב לי ומה לא, אלו תחומים נוגעים לי וממה כדאי שאמנע. רק אני יכול להיות נאמן לעצמי, לדעת שהקיום שלי אותנטי עד כמה שיותר ושהוא לא כפוף לההם, לכל אלו שאופפים אותנו מכל הצדדים ושמשפיעים על הצורה בה אנחנו חיים. אני משתדל לחיות כמה שיותר לפי עצמי. האם זה הולך, לא בטוח, אולי זה משהו שניתן יהיה לענות עליו רק מאוחר יותר.

“האדם בפשטות קיים. הוא אינו מה שהוא חושב שהינו, אלא מה שהוא מבקש להיות, כפי שהוא רואה את עצמו לאחר שהוא כבר קיים – כפי שהיה רוצה להיות לאחר אותה קפיצה לקראת קיומו: האדם אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו.”  (ז’אן-פול סארטר)

אני יודע שעבודה משמעותה פרנסה ושהיא נובעת מהצורך לממן את עצמנו, בין אם זה אוכל, משכנתא או משפחה. העניין הוא שאני לא תופש אותה ככזו, אני לא רואה אותה ככורח מהמציאות, אלא בסך הכל כזכות לקבל תשלום על משהו שאני אוהב לעשות.
אני אומר כל הדברים האלו ויודע שהם יכולים להתפרש כנאיבים ולא ברורים. יחד עם זאת, חשוב לי לומר אותם ולו רק בגלל שהאמירה הזו עצמה היא חלק מהבעת הקיום שלי, מביטוי האותנטיות שבתוכי ומהיכולת לדעת שאת כל התפישה הערטילאית הזו שאני מגבש על עצמי אני יכול לנסח למשהו קוהרנטי שניתן להבין. אני לא מתיימר לדעת הכל אבל אני כן יכול לשאוף לדעת את עצמי כמה שיותר, לבקש מעצמי ולראות את עצמי כפי שהייתי רוצה להיות. להגיד לעצמי, הנה, זה אתה וזה כל מה שאתה יכול לעשות, עכשיו זה רק תלוי בך.

תגובה אחת

  1. לא חייבים לחשבן הכול.
    רשמתי לעצמי את נושא העבודה

נו, מה אתם אומרים?

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *