למקום שאני אוהב, שם רגליי מוליכות אותי

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, סיפורים, תיעוד

אל תצפי לכלום, זה הכי טוב, אנחנו פשוט נלך, אם נמצא משהו – נצלם, אבל אנחנו לא הולכים במטרה לצלם אלא במטרה ללכת, להסתכל, להיטמע, לראות פרצופים חדשים ואנשים לא מוכרים, לנסות ולהרגיש את הרחובות מחדש, ככה זה הכי טוב, אני אומר לך, קחי בחשבון שאולי כל היום הזה בכלל לא נצלם, לא נמצא משהו אחד שראוי לתיעוד, ומצד שני, אולי נתפוצץ מרוב תשוקה לחתיכות קטנות של הוויה שיתקפו אותנו מכל עבר ולא נוכל שלא להפסיק ללחוץ על הכפתור הכסוף הזה שזוכר את הכול, את מבינה, אי אפשר לדעת מה יהיה, אז פשוט אל תצפי לכלום, שלא נתאכזב ושנוכל להיות בכל רגע, זה הכי טוב שיכול להיות. סווירי מהנהנת עם הראש ומצביעה עם האצבע המורה לכיוון מערב, בוא, לשם נלך.

אחרי שעתיים של הליכה אנחנו מגיעים ליפו, בין כיכר השעון לשוק הפשפשים, אנחנו מתיישבים על קצה מדרגה ונשענים על חלון ראווה מאובק. אני מוריד את המצלמה מהכתף, מסובב את הראש בתנועות מעגליות, משחרר את הצוואר. סווירי שואלת על ירושלים ואני מספר לה על כל מה שהיה, איך גרתי עם ההיא כמעט שנה ואיך בסוף היא השתגעה ואושפזה. היא נעמדת על הרגליים ואומרת, אני לא מאמינה, יש לי צמרמורות מהסיפור הזה, ואני מושך בכתפי, בוצע עוד חתיכה מהבייגלה שקנינו באבולעפיה, ומכניס אותה לפה. מה את מתרגשת, אם כבר זה אני שצריך להתרגש, לא את, אבל היא מרימה את התיק והמצלמה מעל שפת המדרכה עלינו ישבנו ומתכוננת להמשיך הלאה, עזוב אותך, אני לא יכולה לשבת עם הסיפורים האלו שלך. אני צוחק ולוקח לגימה אחרונה מהמיץ. מהצד מגיח מנקה רחוב, ניגש לטאטא את השקית עם שארית הבייגלה וכוסות הפלסטיק הריקות ממיץ שלנו. לא צריך, אנחנו כבר זורקים את זה לפח, אבל הוא לא מקשיב לה וגורף אותם לתוך יעה פלסטיק גדול וצהוב.

בדרך לשוק הכרמל סווירי מספרת איך היא פגשה את בעלה בלילות, איך הילדה מקימה אותה בחמש בבוקר, ואיך לסבא שלה היה דוכן לסמבוסקים בתחתית השוק, בין הבסטה של הבגדים לזו הירקות, ואני חושב לעצמי איך בחמש הדקות היא נתנה לתחושת האהבה שלושה פירושים שונים ואיך כל פירוש כזה טומן בחובו עולם במלואו. מה אתה צוחק, היא שואלת, סווירי, זה חתיכת עניין מה שאמרת עכשיו, אני עונה, איך בהרף עין הצהרת שאת אוהבת שלושה אנשים שונים. את מבינה, את חוט השני בהצהרה הזו ובלעדיך הם לא יכלו להתקיים, וזה משהו שלא משנה עד כמה נצוד ונחפש לצלם, לא משנה כמה נחפש את הקומפוזיציה הראויה או נשחק עם גודל הצמצם, זה משהו שאף פעם לא נוכל לתעד בתמונות או במילים אלא רק ברגש. תראי, זה כמו התמונה הזו שראינו בלוינסקי עם שלושת עובדי הבניין שיושבים על אדני החלונות, ראיתי את התמונה הזו וידעתי שאני פשוט לא מסוגל להתמודד איתה, שאין לי את הכלים לצוד אותה, שהיא גדולה עלי, שזו חתיכת הוויה שלא משנה מה אני פשוט לא יודע איך לתעד, אבל אני יודע שהיא קיימת ואני יודע שאני רוצה לשמור אותה ובאותה הנשימה אני פשוט יודע שאני לא יודע איך לעשות את זה, ושכל ניסיון שלי להנציח אותה לא יהיה שקול למשמעות האמיתית שלה באותו הרגע. סווירי, זה אותו הדבר עם שלושת האנשים שלך, את חיה איתם ונושמת איתם ואוהבת איתם, אבל בסופו של דבר אף פעם לא תוכלי לתעד אותם אלא רק להישאר עם אותו זיכרון מלא רגש שיש לך מהם, וזה משהו שצריך לזכור יום יום, שעה שעה, שלא משנה איך תנסי לשמר את זה, שום דבר לא יקביל לזיכרון של הרגש.

אני שואל, סווירי, לאן אנחנו הולכים. היא מרימה את משקפי השמש, חושפת עיניים מנצנצות משמש ואומרת, למקום שאני אוהב, שם רגליי מוליכות אותי.