כי ככה אני חושב היום

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, תיעוד

אמת.
אני לא כותב. אני לא יודע להגיד בדיוק למה, יכול להיות שזה בגלל שכתיבה דורשת מאמץ שאני לא בטוח שמתחשק לי לעשות, או שהצילום איכשהו מספק אותי קצת יותר, או שאולי אני פשוט מתעצל והרבה יותר קל לכתוב איזה משפט מטומטם בטוויטר או להעלות לפייסבוק קישור לשיר שלא יוצא לי מהראש. ואולי אם אהיה כנה עם עצמי אז אני פשוט יכול לומר שהתשובה הנכונה היא ד', תשובות א'-ג' נכונות. ובכל זאת, רק כדי להגן על עצמי אז אני יכול להעיד שהעובדה שאני לא כותב פיזית לא אומרת שאני לא כותב בראש. אני כן חושב על משפטים וכן נמצא במצבים שעליהם הייתי רוצה לכתוב, ככה שזה לא שהפסקתי לכתוב לעצמי כמו שאני פשוט לא מוביל את עצמי לשלב המעבר מהמילה שבראש למילה הכתובה.

שינוי.
לזכותי יאמר שאני חושב על רעיונות חדשים. אם פעם הייתי חיית מילה אבסולוטית אז לאחרונה אני מתחיל להרגיש שאמנם מילים זה על הכיפאק, אבל הן רק חלק ממרחב עמוק יותר של מציאות שמכילה גם קול ודימויים ויזואליים. אני חושב שזו הסיבה שאני מרבה להוסיף לפוסטים שאני כותב את התמונות שאותן אני מצלם, כי הן יכולות לקשר את המילים לאירוע מוגדר שהתרחש וככה בעצם גם להעצים אותן. באותה הנשימה, אני גם כובל אותן לממשות קונקרטית שעלולה להגביל אותן, כי אם קודם לכן הן עמדו בזכות עצמן ויכלו להתפרש באלף ואחד מובנים אחרים אז עכשיו זה אחרת, הקישור שלהן לתמונה מצמצם את אפשרויות הפירוש שלהן.

שחור/לבן.
לפני שבועיים התחלתי ללמוד פיתוח בחדר חושך, שחור לבן. יש בזה משהו הרבה יותר אישי מהעיסוק עם המצלמה הדיגיטלית וכרטיס הזיכרון המפלצתי שלה שהופך אותי לזונת קליקים, כל הזמן מצלם מבלי לחשוב מה בעצם אני רוצה לצלם ואיך אני רוצה להביע את עצמי. עם אנלוגית זה שונה, אני מצלם עם מצלמה אנלוגית ישנה שמורכבת עליה עדשת 50 מ"מ קבועה, פיליפ השתמש בה כשלמד צילום בבצלאל ולפני חודשיים הוא נתן לי אותה בתוך תיק מפוצץ בעדשות ישנות, סרטי צילום שפג תוקפם והרבה נוסטלגיה. פיליפ אומר שהיא בת 15 ושלפי הזמן הטכנולוגי היא בעצם בת מאה, ואני חושב שאם הייתי המצלמה הזו אז הייתי מרגיש די טוב עם עצמי, אולי אפילו מכיר בעובדה שיש גלגול נשמות, שלמרות השכחה וצבירת האבק על המדף יש עוד מישהו שרוצה להשתמש בי, ולא סתם להשתמש בי אלא לעשות איתי משהו מיוחד.
בכל אופן, השינוי הזה שבין הדיגיטלי לאנלוגי מצריך התייחסות אחרת לצילום, כל קליק הופך למשמעותי יותר עקב המוגבלות של סרט הצילום, והעדר האפשרות לזום עם העדשה דורש ממני לתכנן את התמונה, להזיז את הרגליים, לדמיין את מה שאני רוצה להפיק. היא מצריכה אותי לעבוד קצת יותר קשה, אבל גם יוצרת אצלי חווית צילום טהורה יותר כי ההתאמצות וההשתדלות הזו גורמת לי להבחין במרחב, להיטמע במציאות שאותה אני רוצה לתעד כדי שאוכל להבין טוב יותר את המגבלות והיתרונות שלה, וברגע שאני נכנס לתוכה אז אני מרגיש שאני יכול להפיק ממנה הרבה מאוד, לא רק במובנים של הצילום כמו גם במובנים שלי עצמי, מין מעבר מהשגרה שלי לשגרה של מישהו אחר.

מאמר מוסגר.
עכשיו כשאני חושב על זה, אז יכול להיות שאפשר להסתכל על זה מנקודת מבט אקזיסטנציאלית, כי הרצון שלי לצלם את האירוע לא נובע מהראייה של אובייקט וסובייקט אלא דווקא מזו של הקיום המשותף. כי בסופו של דבר לא הייתי מוכרח להוולד כמו מי שאני ובאותה המידה הייתי יכול להיות גם מישהו אחר, ככה שבעצם אפשרותיות הקיום של האחר הייתה יכולה להיות גם אפשרותיות הקיום שלי, ולפיכך, כשאני מצלם את האחר אני בעצם מצלם את עצמי, או ליתר דיוק, את כל האפשרויות שנחסכו ממני.