ג'ון לוק – על מצב המלחמה

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות

אני ממשיך את הדיון שהתחיל בפוסט הזה.

 פרק ג' – על מצב המלחמה
לוק אומר שאומנם צריך לשמור על החיים באשר הם, אבל לפעמים אי אפשר לשמור על כל העולם ולכן צריך להעדיף ולשמור את חיי החף מפשע. אדם אחד רשאי להרוג אדם אחר המסכן אותו משום שאיש שכזה לא נשמע לתבונה המשותפת לכולם ואין לו חוק אחר למעט חוק האלימות והכוח. מבחינה זו הרי שהשכל האנושי הוא זה שמורה את האדם לראות את האדם האחר כאויב המנסה לגזול ממנו את חירותו. אור לכך, זהו מעשה חוקי להרוג גנב. הגנב אומנם לא פוצע את האדם שממנו גנב ולא הורגו אלא רק משתמש בכוח על מנת לגזול ממנו את כספו, אבל כל עוד הוא משתמש בכוח הקורבן לא יכול שלא לחשוב שזה שעכשיו גונב ממנו את חירותו, בעתיד ינסה לקחת ממנו כל דבר אחר.

זהו מצב המלחמה, מצב שבו ניתן להשתמש בכוח ביחס לאחר "כשאין עלי אדמות מנהיג משותף שאפשר לצעוק אליו למען יושיע." לעומתו, במצב הטבעי בני האדם חיים יחד על פי השכל, בהרמוניה, ואין להם מנהיג משותף שבידו יש את הסמכות לשפוט בינם. לפיכך, כשאין לבני האדם שופט משותף בעל סמכות וכלא שלא שורר מצב מלחמה – נתונים כולם במצב הטבעי. הרצון למנוע מצב שבו יש נעשה עוול ואין בר-סמכות שיכול לתקן, מעמיד את הרצון למנוע מצב זה וזהו אחד "הנימוקים החשובים והממריצים את בני האדם לכונן חברה ולחדול מן המצב הטבעי", שהרי בחברה כזו יש מי שישפוט ויאכוף סדר.

פרשנות
המשפט הזה הכי תפס אותי בכל הקטע: "[מצב המלחמה הוא אחד] הנימוקים החשובים והממריצים את בני האדם לכונן חברה ולחדול מן המצב הטבעי." המשפט הזה טומן בחובו הרבה מאוד, לא בגלל מה שהוא אומר אלא בגלל מה שהוא לא אומר. על פי המשפט הזה החברה היא פונקציה של מצב מלחמה, אבל אם כך, אז מה קורה במצב הטבע? האם יכול להיות שבמצב הטבע מושג החברה כלל לא קיים?

לפני שאתן את תשובתי לשאלה הזו, אני רוצה להגדיר את מושג החברה. חברה – חברה במובנה המודרני היא מערך של מוסדות, אופני יחסים, צורות התארגנות, נורמות וכיוצא בזה המכוננים מכלול של קשרים הדדיים שבתוכו חיה קבוצה של בני אדם.[1] הגדרה זו מסבירה היטב את ההיגיון לכינונה לאור מצב המלחמה, משום שרק בחברה שכזו אדם יכול להגן על עצמנו מעוולות, וזאת כיוון שיש גורמים המסוגלים להגן עליו ולהעניש את אלו הגורמים לו עוול במקרה ויש בכך צורך. נגזרת חשובה מכינון החברה היא קיומה של אינטראקציה מתמשכת ותמידית שבין האדם לסוכנים (Agents) והגופים שמסביבו ('קשרים הדדיים'), אינטראקציה זו אינה תלויה באדם והיא תקפה מרגע היוולדו.
אם תופעת החברה נובעת ממצב המלחמה, הרי שלפיכך במצב הטבע החברה לא קיימת. טענה זו הגיונית אם מסתכלים על האדם כיישות דואלית שמורכבת מגוף החומרי והנפש הטרנסצנדנטלית. בפרשנות על המצב הטבע (פרק א') טענתי כי האפשרות היחידה להסבר מצב המלחמה היא המאבק שמתחולל בין הגוף הנפש: "ברגע שנקבע כי האדם הינו ישות דואלית, זה אומר כי יש דיאלוג מתמיד בין הגוף לנפש. דיאלוג זה בונה מתח פנימי באדם עצמו – מעבר לחוק הטבעי שנמצא ברוח האדם לאדם יש גם את הצרכים הפיזיולוגיים של הגוף, כשבין אלו יכול לשרור ויכוח. בעוד שאנשים יכולים לקבל את צידה של הרוח, ישנם שיפעלו לפי הגוף – לפי תפישת ה"אני" שלהם – גם על חשבון אחרים. מכאן ינבע הצורך במצב המדיני [החברה]." לאור פירוש זה המלחמה מקבלת משמעות כפולה – מצד אחד, היא מצב של חוסר הרמוניה בין האדם לזולתו, ומצד שני היא גם מצב של חוסר הרמוניה בין האדם לעצמו. בסופו של דבר, חוסר ההרמוניה עלול להביא לנזק לאדם ולסביבתו.

לוק לא מתאר את האדם במצב הטבע ולא מציג את האפשרותיות לכינונה של חברה, הוא בסך הכל מסתפק בקביעה שבמצב הטבע ישנם שני מרכיבים דומיננטיים – חירות ושוויון – אך הוא לא מרחיב מעבר לכך פרט לראייתו את האדם כמכיל בתוכו תבונה ושכל ישר. כיוון שמצב הטבע הינו האנטיתזה למצב המלחמה, איזה סוג של אדם יכול להוות את הניגוד לזה הקיים במצב המלחמה המורכב מגוף ונפש? התשובה ברורה – אדם שבו הגוף משחק תפקיד שולי ביותר והנפש תופסת את קדמת הבמה, ובמילים אחרות, אדם יוניטארי. תשובה זו עלולה להישמע מופרכת, אך אל לנו לשכוח שעל פי לוק מצב הטבע לא אנרכי משום שכאשר הוא מתקיים במלואו האנשים מממשים את החוק העליון שהוא החוק האלוהי.
במילים אחרות, בקיום מצב הטבע האנשים מממשים את החלק הנשגב והאלוהי שבהם. ניתן לבוא ולטעון כי החוק האלוהי נמצא בגופו החומרי של האדם, אך לדעתי בטענה זו יש משום החמצה, בעיקר משום שהגוף המייצג את הצרכים הפיזיולוגים החומריים הוא הוא הסיבה למצב המלחמה. כיוון שבמצב הטבע האדם פועל על פי החוק האלוהי, הרי שהחוק האלוהי ישכון ברוחו ובנפשו, ומכאן שהחוק האלוהי יכול להימצא רק בגורם השני שאינו כפוף למגבלות החומר – הרוח – והוא זה שישליט סדר על החומר – הגוף. זוהי ההיררכיה הקיימת במצב הטבע ואין בילתה.

החוק האלוהי המנחה את רוח ונפש האדם הוא רק רובד אחד מקיומו של האדם במצב הטבע. תפישתו של לוק היא כי האדם הוא יציר אלוהים ובעל ניצוץ אלוהי, כך שניתן לומר כי שליטתה של הרוח על הגוף במצב הטבע מבטאת את אלוהותו של האדם, הרוח לא מכילה רק את החוק האלוהי אלא היא עצמה אלוהים, והיא מבטאת עצמה על ידי החוק הטבעי. אל לנו לזלזל בערך תפישה זו ולו רק משום שהיא טומנת בחובה משמעות יוצאת בדופן – במצב הטבע, האדם לא רק מונחה על ידי החוק האלוהי, הוא התגלמות החוק האלוהי ולפיכך הוא גם האלוהות עצמה. יכולה להישמע הטענה כי קביעה זו אינה ברורה, וכי אין שום מניעה שרוח האדם תגלם רק את גזרת החוק האלוהי ולא את האלוהות עצמה. איני מקבל טענה זו, בעיקר משום שאין בה טעם, וכי מה הטעם ברוח שמבטאת רק את הצד הטכני של האלוהות? 
בנקודה זו אני רוצה לחזור לתחילת פרשנותי, ולהעלות שוב את הנקודה כי במצב הטבע החברה לא קיימת. לפי ההגדרה שנתתי, החברה הינה פונקציה של קשרים הדדיים, ואם במצב הטבע אין חברה הרי שבאופן בלתי נמנע גם אין בה קשרים הדדיים וזאת למרות קיומם של בני האדם. כיצד ניתן ליישב דילמה זו? תשובתי לכך היא כזו – מהו צורכו של אלוהים באחרים? האם אלוהים מתוקף היותו אלוהים אינה דמות שמסתפקת בעצמה ומסוגלת לעצמה? והאדם, שבמצב הטבע מגלם את אלוהים ורוח האלוהים שורה עליו, מה לו לאנשים אחרים? הרי האדם מלא בעצמו ובאלוהותו ולא חסר לו מאומה, מה לו לחפש אצל אחרים? מה לו לפתח קשרים הדדיים בזמן שאין לכך שום צורך – לא מסיבות חומריות שכן מצב המלחמה לא קיים, ולא מסיבות נפשיות או רגשיות משום שהוא ההתגלמות הבשרנית של אלוהים. מה לו חוץ מעצמו? המענה לכך פשוט, משום שבמצב הטבע האדם הוא ההתגלמות האלוהית, ברור שהאלמנטים הבסיסיים בו יהיו חירות ושוויון – הרי אלוהים שווה לעצמו והוא כל יכול. כל אדם שווה לאחר ורשאי לעשות ככל העולה על רוחו משום שהוא אלוהים.

השאלה הנותרת היא כיצד מתאפשר מעבר בין מצב הטבע למלחמה, הרי אם הרוח האלוהית שולטת על הכל, כיצד אדם יכול להרע את מצבו? איזו סיבה יש לו לנקוט בפעולות שכאלו? התשובה היחידה שאני יכול לספק היא עובדת קיומו של אלמנט הרצון החופשי הנמצא באדם על אף אלוהותו, אך כרגע אני מעוניין להפסיק בנקודה זו. לרצון החופשי אתייחס מעט מאוחר יותר, להרגשתי יש צורך בקריאה נוספת בטקסטים לוק על מנת לעמוד על טיבה של נקודה מרתקת זו.

 

 


[1] אנדרו אדגר ו-פיטר סדג'וויק [עורכים], לקסיקון לתיאוריה של התרבות – מושגי יסוד, (תל אביב: רסלינג, 2007).