גם שתיקה זה משהו

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות

לפעמים אתה יכול ללכת ברחוב ולהתנתק מעצמך ולהסתכל על הכול כאילו אין לו בך שום נגיעה. לחשוב שהנוכחות שלך בו היא מקרית, לאבד את תחושת ההכרה כלפי האנשים שהולכים ונמצאים לידך ללא הרף, לשכוח את הנוכחות היומיומית שלהם, אותה נוכחות שהיא תמיד איתך גם אם אתה לא מודע לה, כי גם כשאתה שורך את שרוכי הנעליים לפני צאתך, אז גם הם, נעשו על ידי מישהו. רק אז, כשאתה מרוחק מעצמך כמו גם מהאחרים, כשאתה נמצא בקו העדין הזה של בין הכאן לשם, אתה יכול ללכת ברחוב ולהיות זר אינטימי, ער לארעיות של הדברים, לכול אותם אלפי האירועים שמתרחשים בעודך עובר על פניהם, והם, בדרכם שלהם, יכלו להתרחש גם אם מעולם לא היית שם.

אתה יכול לראות איך בפינת רחוב נפגשות במקרה שלוש אמהות חדשות, כל אחת אוחזת בעגלת תינוקות, נופלות אחת על צוואר השנייה במין אחווה שרק הן שותפות לה וחולקות את סודה. אתה יכול לחצות את הצומת ולראות את האנשים שיושבים בבתי קפה, את האופן שבו האדם המבוגר הזה מחזיק את עיתון, קורא את הכתבה בהבעה תמוהה ובגבות מורמות, את הצורה שבה המיץ של העגבנייה ניגר מתוך כפות הידיים של הילד הזה, אוחז סנדוויץ' וטורף אותו בנגיסות גדולות של רעב. בצומת, היכן שתחכה שהרמזור יתחלף לירוק, תעמוד לידך אישה מבוגרת בשמלה מנומרת שמגיעה עד קצת מעל הברכיים. בזוית העין אתה תסתכל עליה ועל הפנים המאופרות שלה, על הקמטים שמבצבצים מבעד למשקפי השמש, על השפתיים התחומות בעיפרון ועל השדיים העייפים, אחר כך היא תפתח בצעדים מהירים ותתרחק ממך ואתה תרצה להגיד לה, אל תרוצי, ככה או ככה זה יגיע.