בעקבות הזמן האבוד

נכתב על ידי תחת סיפורים, תיעוד

אחרי שבוע מילואים אני חוזר לתל אביב, להתעוררות פתאומית של אמצע לילה, לרגע אחד של בלבול, כי לשנייה אחת לא הבנתי איפה בעצם אני נמצא, להרף עין התבלבלתי בין הוילון הלבן שמתנפנף בגלל הבריזה של הים לבין הרוח הקרה והחותכת של המדבר, ואז כמה נשימות של התאפסות, היד שתופסת את השמיכה ומרגישה ברכותה, הסדין שמלטף את הגוף הערום, התמונה שעל הקיר מתגלה מבעד לחושך, ומיד לאחר מכן זה מגיע, כן, הכול בסדר, זה בסדר, זה חדר השינה שלי בו אני נמצא.

שש עשרה שעות לפני בוקר בתל אביב הייתי בבאר שבע, מרכז העיר העתיקה, בתים מאבן, קירות שנוטים לנפול וכבישים מבוקעים. בין הזפת השחורה מתגלים סדקים ארוכים שנמתחים לאורך הרחוב, כאילו מתחרים אחד בשני, מי יגיע רחוק יותר. אליאס, יואב, אלי, נתי ואני, הולכים לאכול משהו לפני שנפרד לסוף השבוע. נתי מוצא חניה, משתחל בין מעבר חציה ליונדאי גטס, אנחנו יוצאים מהרכב, אני עומד, מדים מלוכלכים ומוכתמים בסימני בנזין ושמן, נעליים צבאיות מאובקות, מסתכל מסביב, מתוך רעלה ניבטות אלי עיניים גדולות וחומות של בדואית ובמדרכה שממול אני רואה את עורפו המתרחק של איש זקן, חולצה כחולה קצרה, נעלי ספורט ישנות וכיפה על ראשו, יורד במורד הרחוב. בפינה, ליד מעבר החצייה, חנות סגורה עומדת ריקה, קולבים זרוקים על הרצפה, שקיות קרועות, שלט על דלת הזכוכית ועליו רשום בכתב יד, מכירת חיסול לרגל סוף הקיץ, החנות תהיה פתוחה עד הראשון לאוקטובר. אלי צוחק, מצביע על השלט, תראה את אלו, אופטימיים אה, אמצע נובמבר ועדיין לא ירדה פה טיפה אחת. אני מסתובב ומסתכל על שמיים נקיים, גשם שלא נראה ורחובות שמלאים באבק מדברי שמסרב לעזוב. יואב נוגע בכתפי, בוא, זה כאן מעבר לפינה, ואנחנו מתיישבים על מנת פול עם ביצה וסיגריה של אחרי.

ביום ראשון, כמה ימים לפני העיר העתיקה של באר שבע וקצת אחרי שנפגשנו לראשונה אחרי חודשים של מרחק, אחרי הברכות, החיבוקים והטפיחות על השכם, יואב לוקח את הנהג והטויוטה, קצת קניות כדי שיהיה מה לכרסם ולפצח ולשתות. הוא מתקשר אחרי שעה וחצי, יונתן שמע, קניתי חטיפים, עוגיות, וכמה בקבוקים של קולה, ספרייט וסודה, נראה לך מספיק, ואני עונה, תביא לנו גם כמה בירות, אבל בבקבוקים של חצי ליטר, כדי שלא נצטרך לחסוך. אחר כך, בלילה, מתחת לרשת ההסוואה, פותחים שתי מיטות מתקפלות ובאמצע מעמידים קופסת קרטון הפוכה, כזו שבימים רגילים מחביאה בתוכה מצפין וסודות מדינה. יואב מעמיד עליה כמה בקבוקים של טובורג, אליאס פותח קופסת שימורים של זיתים, שופך אותה לצלחת פלסטיק חד פעמית ואחר כך מוזג לנו בירה לתוך כוסות פלסטיק חד פעמיים. קצף לבן ניגר משפותיהן. נתי מצטרף, אליאס אומר, תן, תן לו כוס ואחר כך הוא מרים את שלו, מצביע איתה על נתי ומכריז בהצדעה, לחיי המפקד. אנחנו צוחקים, כי על ההר הזה לא יכול להיות אף מפקד אחר חוץ מהמדבר, ולא מתוקף הדרגות או הצו אלא מתוקף המרחב העצום והמסולע והצהוב שהוא מקיים סביבנו, כי בגללו אנו מצטנפים בלילה לתוך עצמנו בתוך שק השינה, ובגללו אנחנו גומאים מים בשעות הצהריים, ובגללו אנחנו מאובקים מכף רגל ועד ראש, ורק בגללו בעצם, אנחנו כאן.

יואב מספר שעד הצבא הוא בכלל לא עישן, אבל אז הוא הכיר את אליאס והכול השתנה, הוא נתן לי סיגריה ומאז אני מעשן קופסא ליום. אליאס צוחק ואומר ליואב, תביא, תביא סיגריה, יואב זורק לו אחת ואחר כך ממשיך, איך בכידוד, במתקן הקשר הזה שליד ערד, הייתה את הלוחית הכסופה בחדר של המכשירים וכל פעם שמישהו השתחרר הוא חרט עליה את השם שלו, ואתה רואה שם שמות ותאריכי שחרור, זה מטורף, שלושים שנה אחורה, ואתה שואל את עצמך מי כל האנשים האלו, אלו פרצופים היו להם ומה נשאר מהם חוץ משם שחרוט על לוחית אלומיניום, ואני, כשהשתחררתי, אמרתי שאני לא מוכן לחרוט את השם שלי, צירוף אותיות ששנתיים-שלוש אחרי כבר לא יגיד כלום לאפ'חד, אז השארתי תמונות, במרווחים הקטנים הלו שבין הקירות ובחריצים החשוכים של הלבנים שבבונקר, אולי מישהו ימצא אותן ויראה שלשמות הכתובים בחוד של סכין יפנית יש גם פנים, שהם אמיתיים, לא רק רוחות רפאים מתויגות, אבל וואלה, עכשיו עם כל הדיבורים האלו, אני רוצה לחזור לשם, לבדוק מה קרה איתן, אולי אפ'חד לא נגע בהן, אולי הצבע שלהם התכרסם בפינות והן התפוררו למגע אצבעות והתערבבו בכל האבק הזה שיש שם, ואם זה באמת ככה, אם הן באמת נשארו מיותמות ונעשו אחד עם המקום הזה, אז אני צריך לראות, לראות האם המקום הזה זוכר את הפנים שלי בדיוק כפי שאני זוכר את שלו.

יואב מסיים לדבר, הוא מכבה את הסיגריה במעט הבירה שנשארה הכוס. אלי מתקרב ובא, יורד מהשמירה, זורק בצד את האפוד ואת הנשק. הוא מתיישב, מתי ישחררו אותי כבר, כל פעם אומרים לי שאלו המילואים האחרונים וכל פעם אני מוצא את עצמי מחדש מרים אנטנות לשמיים. הוא נאנח ולוקח זית, תגיד יונתן, מה זה כל האפליקציות האלו לאייפון, איך עושים אותן וכמה בכלל זה עולה. נתי אומר לו, סבא'לה, מאיפה באת עכשיו עם כול השאלות האלו, קח כוס בירה, ואלי עונה, אבל אני שותה רק שנדי, אולי קניתם שנדי, ואנחנו נופלים על הרצפה מרוב צחוק. נתי מוזג לו קצת ספרייט בבירה, יא אללה שלך, כמעט השתנתי במכנסיים בגללך, אלי מושיט יד, לוקח לגימה ומכריז, הנה, אתם רואים, ככה צריך לשתות בירה, ומבעד לחושך אנחנו רואים את השיניים הלבנות שלו מנצנצות דרך חיוך.