גיאומטריה מרחבית

נכתב על ידי תחת תיעוד

עין עצלה.
זה ברור לי שיש דברים שאני לא מסוגל לעשות.
הבעיה מתחילה כשאני לא עושה את הדברים שאותם אני יכול לעשות.
הפעולות הללו חומקות ממני, כאילו לא נכנסות למרחב הראייה שלי, לזוית העין. זה שאני לא רואה לא אומר שאני לא מרגיש, הן עדיין מסביבי, אני יכול לחוש אותן כמו את קרני השמש המלטפות. הרמייה העצמית הזו לא מובילה לאף מקום חוץ מלחוסר סיפוק משווע, בהייה במרקע הטלוויזיה בשעות הערב ובספר שאת דפיו אני נמנע מלקרוא. אני בוחר שלא לעשות את הדברים שאני צריך לעשות כשם שאני בוחר לעשות את הדברים שאני לא צריך לעשות.
אולי פשוט צריך להסתכל נוכחה.


קרוב.
המעורבות היומיומית הזו היא שהורגת אותנו כל פעם מחדש. אנחנו מצלמים תמונות קטנות של הוויה ובכל תמונה משאירים חתיכה קטנה מעצמנו. עם מספריים קטנות אנחנו יכולים לגזור את הקצוות השרופים, אלו שנשרפו בגלל שהשמש עמדה ממול. מתייפחים בערגה או מחייכים מרגשנות, מתגעגעים לתשוקה או נוטרים טינה לכעס. אנחנו מפספסים הרבה מאוד, אנחנו יודעים זאת, זכוכית המגדלת הזו מונעת מבעדנו לראות את הדברים אחרת.גם אני כזה, זה ברור, אני לא נוטה לחשוב אחרת. הידיעה הזו מצערת אותי, ההכרה בכישלון ובחוסר היכולת שלי לראות אחרת. אוזלת היד שנובעת מהעצלנות, מהפחד, מחוסר האמונה.
יש הבדל גדול בין האור של הפלורסנטים לבין האור של השמש.
לא תמיד אני מצליח לעמוד על הפער הזה.
לפעמים זה בגלל שאני קרוב מדי.


רחוק.
היכולת האנליטית היא יכולת מופלאה.
בנכונות הקורקטית הזו יש הרבה שאני מצטער שאין לי. מרווח הנשימה לתפוס מרחק, לשקול את המחשבות, לראות היכן אני עומד בתוך כל זה. מצד שני, אפשר לומר שמה שאני עושה עכשיו, רשומת המילים הזו על משמעותה הגרפומנית, היא האמצעי שלי לשקילה עצמית, לאינטרוספקטיבה עצמית. זה יכול להיות, האמת היא שמעולם לא חשבתי על זה כך, באופן כל כך בולט וחד משמעי, עוד לא אמרתי לעצמי – הנה יכולת ההתמודדות העצמית שלך, מסתבר שיש לך כזו גם אם חשבתי שלא ניחנת בה.
ניסוח כזה נותן למילים ניחוח של אופטימיות.