אנרי קרטייה-ברסון

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות

את אנרי קרטייה-ברסון פיליפ הכיר לי. היינו באיזה מוזיאון בלונדון ודיברנו קצת על צילום והוא הסביר לי על עליו, אתה מבין, הוא ידע לתפוס את הרגעים הקטנים של היומיום שחומקים לך מהעין, תמיד היה שם, ברגע המכריע הזה שבו כל התנאים מתחברים לכדי אירוע חד פעמי שמעולם לא יתקיים שוב, והוא היה שם וידע להנציח ולתעד בלחיצה אחת, לקיים לתמיד את החד-פעמי.

אחרי הנאום הקצר הזה הלכנו לחנות של המוזיאון וקניתי לי ספר קטן עם התמונות שלו. אחר כך התחלתי לחפש עליו עוד קצת מידע, להסתכל בעוד תמונות שלו, ולפני שנה אפילו הזדמן לי להיות בתערוכה שלו בפריז. קצת קשה לי להסביר מה אני כל כך אוהב בו, אבל הפער בינו לבין שאר "הצילום" הולך ומתגבר ככל שאני רואה יותר עבודות של צלמים אחרים, ולא משנה אם אלו צלמים מהדור שלו כמו רוברט פרנק או כאלו שעובדים גם עכשיו, כמו פרננדו סצ'יאנה. כשמוסיפים לשני אלו את אלפי התמונות בפליקר, אז קרטייה-ברסון עומד לו מעל לכולם. קשה לי להסביר מה אני כל כך אוהב בו ושאני לא מוצא באחרים, אבל אם לנסות, אז יש משהו בתמונות שלו שיוצרות אצלי שתי תחושות מנוגדות, כאילו שמצד אחד אני כל כך רוצה להיות באירוע שאותו הוא מצלם אבל מצד שני אני יודע שגם אם אהיה שם לא אוכל לתפוש אותו בצורה כל ברורה ויפה כמו שהוא מצליח. הוא גורם לי להכיר בארעיות של המקרה ולהצטער שנמנע ממני לחוות אותה, אבל באותה הנשימה מצליח לגרום לי להרגיש את העל-זמניות שבה.

"החשוב הוא להסתכל. אבל אנשים לא מסתכלים. רובם לא מסתכלים, הם לוחצים על הכפתור… הם מזהים… אבל לחפש את המשמעות מאחורי דבר כזה או אחר… מעטים עושים זאת." (אנרי קרטייה-ברסון)

לא מזמן נתקלתי בסרט דוקומנטרי עליו, סרט שרובו הגדול הוא ראיון. מרתק לשמוע אותו מדבר בצרפתית וזה נשמע כאילו כל שפה אחרת לא הייתה מתאימה לו, כי יש משהו בהיסטוריה ובמנגינה של השפה הזו שגורם לה להיות כל כך יפה. קרטייה-ברסון נראה עייף בסרט, שפת הגוף שלו מכונסת, כאילו ההתבוננות התמידית שלו בעולם התישה אותו, אבל דווקא מתוך התשישות הזו הוא מדבר על הצילום ועל עצמו כצלם, על צורת המחשבה שהנחתה אותו – לחפש את הגיאומטריה שבה האירועים יכולים להתקיים אבל בעיקר להיות ער לסביבה.
ולהסתכל.

(והנה החלק השני,השלישי, הרביעי והחמישי של הסרט)