מיכאל

נכתב על ידי תחת סיפורים

את מיכאל אני מכיר מהילדות. בקיץ, כשהקייטנה נגמרה וכבר לא היה שום דבר אחר שאיתו אפשר היה להפיג את השעמום, אימא שלי הייתה לוקחת אותי איתה לעבודה. מתחת למשרדים, בכניסה לחדר האוכל, הייתי פוגש את שאר הילדים. האמהות היו מלטפות את ראשינו ולאחר מספר שניות היו ממהרות לעזוב אותנו לעניינן, לשולחנות עמוסי תכתובות ומסמכים שממתינים לתיוק. אנחנו, למרות שהתראינו יום קודם לכן תחת אותן הנסיבות, היינו עומדים ומתביישים ונכנעים מחדש כל בוקר למבוכה ראשונית, כמו חברים קרובים שפתאום נפגשים לאחר תקופה ארוכה של שתיקה ולא יודעים מה לומר זה לזה. כמו כל דבר בחיים, גם המבוכה הזו חלפה במהירות ותוך הרף עין הייתי מוצא את עצמי רץ על הגגות של המכללה עם אהוד וליאור, מנסים להגיע מקצה אחד של המכללה עד לקצה השני מבלי ללכת על האדמה, מתחילים בגג של היכל הספורט ומסיימים בפרגולה של בניין המעונות.

לקראת הצהריים, כשהשמש התחילה להכות על הראש, תמיד הייתי בורח למיכאל. מול המקלט המרווח של האחזקה שתמיד היה רועש מצעקות וסיגריות טיים ואירופה, הצטופף לו מיכאל במין חדר צינוקי שכזה בלי חלונות, 25 מטרים רבועים, מולך על מדפי אלומיניום שמכסים על קירות בטון עבים, עמוסים בנייר דפוס לבנים, פחי אשפה קטנים וכחולים מלאים בצילומים שלא יצאו כשורה, ומכונות צילום שלא הפסיקו להדפיס מקרביהם עותקים של חוברות תרגילים בחדוו"א 2 ושרטוטי זרימה של הנדסת מכונות. היה לי נעים לשבת אצל מיכאל. היה לו זקן שחור ועיניים תמהות, וכל פעם הוא היה מצחיק אותי מחדש. לא רק בגלל הבדיחות שלו כמו בגלל שפת הגוף הביישנית שלו, ההתנהלות הכללית של גופו הגבוה בחדר עמוס רעש ומכונות צילום והאופן העדין שבו בחר את המילים. כמו גוליבר טוב לב בארץ הליליפוט.

אצל מיכאל תמיד היה עם מה לשחק, בין אם מיכל דיו מרוקן שטיפות שחורות זולגות על דופנותיו הפנימיים, ובין אם שדכן ענק וסלילים צבעוניים שנועדו לכריכת חוברות. לפעמים, כשהיה מגיע סטודנט כדי לשלם על צילום פרויקט הגמר שלו, מיכאל היה נותן לי להשתמש בקופה. הוא היה מסביר לי, עכשיו יוני, תלחץ על הכפתור הזה, ואז היא הייתה נפתחת במין צליל ניצחון, והוא אמר, תראה, צריך להחזיר לו חמישה שקלים. את המטבעות שנצנצו לאור הפלורוסנט גרפתי לכף ידי ומסרתי אותן לסטודנט, ובחזה מנופח בחשיבות עצמית ובקול מלא סמכות הכרזתי, הנה, בבקשה, כאילו אומר לו, הרי לך, באת על סיפוקך ועכשיו לך לדרכך ותן לנו להמשיך לעסוק בעניינינו הדחופים שאינם סובלים דיחוי.

ומדי פעם מיכאל היה מביא את ילדיו, פעם את הבת, פעם את הבן ולעיתים רחוקות את שניהם ביחד. בהתחלה תמיד שרר שקט מתוח, הם תפסו לי את חדר הצילום ואני תפסתי להם את האבא, אבל השקט התחלף במהרה לצחוק ולצילומים של כפות ידיים שנעשו במכונת הצילום הפינתית, טביעת יד לבנה על רקע שחור, שאחר כך היינו גוזרים אותם ומדביקים לאצבעות שלנו עם סלוטייפ שקוף ואומרים למיכאל שבעצם אנחנו רוחות רפאים.

הרבה זמן עבר מאז. אני הספקתי תיכון, צבא, לימודים, עבודה, עיר גדולה, בת זוג. הבת שלו התחתנה. הבן התחיל ללמוד פילוסופיה וכלכלה. מרתף הצילום הישן הוחלף במרחב מרווח. מכונות הצילום הרועשות שודרגו למפלצות גדולות, ממוחשבות ושקטות. הזקן השחור הבהיר לנוכח שערות שיבה לבנות. בפעמים הנדירות שאני מגיע לבקר אימי בעבודה אני תמיד עובר אצל מיכאל, אומר שלום, מקשקש איתו כמה דקות. מספר לו איך זה לחיות בתל אביב. הוא מראה תמונות מהטיול האחרון שלו בוושינגטון, ובכל ביקור כזה אני מוצא מחדש שהמבט הטוב שהיה בעיניים שלו מעולם לא עזב. שהחיוך הנדיב שהיה על פניו נשאר כפי שהיה. ותמיד נעים לי לגלות שאני אוהב אותו בדיוק כפי שאהבתי פעם, כשהייתי ילד.