מה עושים כשרוצים

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, תיעוד

לאקאן מדבר הרבה על האיווי.
הוא אומר שהאיווי הוא הרצון הזה שתמיד מקרקר בנו מבפנים ושאף פעם לא ניתן לסיפוק. זהו לא הרצון הביולוגי, זה הרבה מעבר לזה, הוא מעבר לנחמה הבסיסית של הבשר והוא נמצא באיזשהו של תחום של הלא מוגדר. של התת-מודע.
האיווי הוא הרצון הלא נגמר של התת-מודע.

זה מנחם.
זה מנחם כי זה גורם לתחושה של השלמה עצמית, שהרצון הזה ככה או ככה אף פעם לא יעלם ולא משנה מה אעשה אז באותה מידה כבר אפשר להפסיק. אבל כמו כל דבר, לאחר שהובנה הנקודה הזו, השאלה היא מה עכשיו, מה לעשות עכשיו כשאני יודע איך הדברים עובדים, איך הם מתקתקים, כמו האצבעות האלו, האצבעות האלו שאיתן אני מתקתק במהירה, משוחררות, מכות על כפתורי המקלדת במין עונג וחופש, שחרור, שהנה סוף כל סוף הגיע הקץ לשעבוד התוכחה, ועכשיו אפשר להתפרק קצת, כי זה הזמן להבעה חופשית, למילים שתמיד רציתי לומר ושאף פעם לא אמרתי.
הנחמה נובעת גם מהקיבעון, שהרי המחשבה אומנם משאירה אפשרויות שאף פעם לא ימוצו, אבל מבפנים מקוננת ההרגשה שככה או ככה לא יכולתי להיות אחר, והדבר היחיד שנותר לעשות זה להסתכל פנימה, מעבר למרווח הדק הזה שבין דלת החדר השינה למשקוף, אני מציץ מבעדו ורואה את הוילונות הלבנים מתנפנפים ברוח, את קרני האור מרצדות מסביב למיטה, ואת גופה המכורבל על המיטה, שערה סתור על לחייה ועיניה עצומות, אני מתבונן בה וסוגר את הדלת.

זה האיווי.
והוא תמיד נמצא ותמיד קיים.
כמו טביעות רגל שהשארתי בכל המקומות שבהן עוד לא הספקתי להיות.