המסע אל קצה הלילה

נכתב על ידי תחת תיעוד

מתישהו לקראת גיל 30 אתה מבין שהזמן עושה את שלו. שהגוף שלך הוא כבר לא פצצת עיכול כפי שהיה לפני עשר שנים, ושעכשיו לכל דבר שאתה אוכל יש מחיר. אתה רואה את זה בעיקר על הכרס הקטנה שצימחת לעצמך, שעכשיו מתחשבנת עם כל הסנדביצ'ים והגבינות עתירות השומן שלא הפסקת לפרק ושעושה רושם שהיא פה כדי להישאר, כי אם עד עכשיו לא התעמלת ועשית ספורט אז כנראה שגם לא תעשה לעולם, ולפיכך כל סיכוי לגאולה אובד והסיכוי היחיד שלך הוא להתחיל לשמור, ככה, בקטנה, להפסיק עם פלאפלים ונקניקיות שמתפצלחות בפה אחרי הנגיסה הראשונה ולעבור לגבינה לבנה 5% וללחם מחיטה מלאה, וגם זה, פחות בשביל הצטמצמות הבטן ויותר בשביל התרחבות ההרגשה שהנה, למרות נתוני הפתיחה הבעייתיים אתה כן עושה משהו בשביל עצמך.

מתישהו לקראת גיל 30 אתה מבין שהזמן עושה את שלו. אתה מסתכל במראה ומופתע לגלות שערות לבנות בצדעים, ליד הרקות. אתה שואל את עצמך איך הן פתאום הופיעו ולאן בדיוק הן חושבות שהן ממהרות, הלו, תירגעו, יש לכן עוד הרבה זמן. אתה נזכר איך שלושה חודשים לפני שהשתחררת מהצבא החלטת שיותר כף רגלך לא תדרוך במספרה, קיבלת מספיק פקודות לכל החיים ועכשיו אף אחד לא יכול להגיד לך מה לעשות, ואם לא בא לך להסתפר אז לא תסתפר, אין חוכמות, ולקח כמעט שנתיים אבל בסוף צימחת לעצמך רעמת תלתלים אדירה שבסופו של דבר נכנעה למספריים של איזה ספר בראשון לציון, בגלל בחורה שחשבת שהיא זה העניין הגדול אבל בסוף נתבדת, טעית, כי לא תמיד מה שאתה חושב עכשיו נכון למה שתחשוב בעתיד.

מתישהו לקראת גיל 30 אתה מבין שהזמן עושה את שלו. זה מתחיל כשאימא שלך מוצאת קלטת שלך מגיל שבע, היית ילד עם משקפיים, רטייה ועין עצלה, ואתה מנגן אותה בטייפ שמונח אצלך בחדר השינה, שומע את עצמך לפני יותר מעשרים שנה, שר את השירים של פסטיגל 87', מבסוט מכל הלב, וברקע, כשאבא שלך אומר לסבא שמחר בבוקר הוא ייקח אותם לתחנה המרכזית כדי שיוכלו לתפוס את האוטובוס לירושלים, אתה ספק מבקש ספק מתחנן שיחכו עוד יום, שלא ייסעו מחר אלא מחרתיים, כאילו מתוך הבנה פנימית שחלקם בחייך יהיה קצר ולכן יש למצות אותם עד כמה שניתן.

מתישהו לקראת גיל 30 אתה מבין שהזמן עושה את שלו. כשהיית בן 21 בירושלים, בשנה הראשונה ללימודים, שאלו אותך מה כבר יש לעשות עם תואר ראשון במדע המדינה, אז אמרת, וואלה, לא יודע, אבל יהיה בסדר, יש עוד מלא זמן ונסתדר, ופתאום אתה מופתע מהקלות שבה התנהגת, אתה מתלבט אם היא נבעה מאומץ, טיפשות או מההנאה שבאי-הידיעה שלכל דבר בחיים יש השלכה, כי אז העתיד עוד נראה רחוק, ועכשיו, כשאתה חי את התוצאות של הפעולות שעשית בעבר, אתה מתחיל להבין שלמרות כל העושר הזה שספוג בך, היית ונשארת, בסך הכול בן-אדם.

מתישהו לקראת גיל 30 אתה מבין שהזמן עושה את שלו.