על שלושה סדרים דיבר לאקאן

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות

אי אפשר לדבר על לאקאן מבלי להזכיר את פרדינן דה-סוסיר (Ferdinand de-Saussure). דה-סוסיר היה בלשן שוויצרי שפעל בפריז וטען כי מילים מסמלות רעיונות ולא מושגים קונקרטיים. לדידו, המילים הן למעשה "סימנים לשוניים" לרעיונות שונים ולאובייקטים שונים, וה"סימן" מורכב משני חלקים שיוצרים אותו –ה"מסמן" (Signifier) שהוא צליל כלשהו או הדמיה, וה"מסומן" (Signified) שהוא התפישה לגבי האובייקט. כך שהמילה "שולחן" הינה גם צליל המילה עצמה וגם המשמעות שהאדם נותן לה ברגע שהוא שומע אותה.
נקודת הפתיחה של לאקאן היא אימוץ הסימן של סוסייר. לאקאן בוחן את הסימן ביחס לשאר הסימנים, ומראה כי הוא לא יציב וכי הוא גולש ומקבל משמעות משל עצמו עד שהוא כבר לא מייצג את המסומן הראשוני אלא פירוש אחר שלו. התוצאה היא אי-יציבות של המושג, משום שכפי שהסימן משתנה כך משתנה גם המשמעות, וכך גם המסומן עצמו משתנה. עבור לאקאן הסובייקטיביות האנושית אינה שונה מיכולת השינוי של הסימן, הסובייקטיביות היא סט של מערכות יחסים שמופעלות על ידי כניסה למערכות לשוניות אשר מושפעת, מובנה ומותנה על ידן. האדם לפיכך הוא מעין פרפר שנלכד ברשת השפה והיא זו שאחראית על הנורמאליות שלו ועל שיגעונו.

באופן זה השפה הופכת להיות חלק מתת-המודע של הסובייקט – התת-מודע הוא זירת דיון – השפה לא מספקת רק את האמצעי שדרכו המחשבות של התת-מודע מבוטאות, אלא היא גם הזירה של התת-מודע כיוון שהצרכים הביולוגיים של האדם כמו תשוקה עוברים טרנספורמציה לשפה ונכבלים בשלשלאות מטונימאליות (Metonomyical) ומטפוריות, וכך למעשה רכישת השפה היא חניכת תת-המודע:

"הלא מודע: זה מדבר. בשל עובדה זו תלוי הוא בלשון…"

מתוך תפישה זו לאקאן מגבש שלושה סדרים –

הממשי (Reel) – הסדר הממשי הוא החוויה הפרימורדיאלית של כל דבר שהוא לפני השלב של הניסיון לייצגו בתוך כלשהי מערכת סמלים. ברגע שהאדם רוכש שפה ומקבל מערכת סימנים שמייצגת את האמת, האמת, אובדת לתמיד. הממשי מתקרב במשמעתו אל "הנשגב מכל" או אל "הבלתי אפשרי", משום שהוא כל מה שלא ניתן לייצוג, וחשיבותו טמונה בעבודה כי הוא כופה על הסמלי ועל הדמיוני להימצא מערכות סגורות בעוד שהוא משוטט בחופשיות.

הדמיוני (Imaginaire) – הסדר הדמיוני הוא סדר בו האדם נופל שבי לנוכח הדמיות (Images) מסוימות שיוצרות טרנספורמציה אצל האדם בעת שהוא מפנים את הדימוי. ה"אני" של האדם מוצא בהזדהויות המדומיינות הללו את מקורו, זהו "אני" המורכב מסכום ההזדהויות שאפשר להוציא לפועל. ביתר פשטות, ניתן לומר כי הזדהות זו בונה את ה"אני" והיא מתאפשרת בזכות הסימן – האדם ממקם את עצמו ביחס לסימן ועל פי מיקום זה הוא בונה את עצמו. הסימן לפי כך, מגשר בין עולמו הפנימי של האדם לבין עולמו החיצוני, בין התפישה החיצונית של האדם לבין האובייקטים הפנימיים שלו, כשגישור זה מתבצע על ידי המילה בשפת הדיבור
ההזדהות של האדם נוצרת עקב היווצרות חוסר מסוים שהוא שואף למלא באופן לא-מודע (האיווי). הסימן ממלא את החלל הזה, ובתוכו מתמקם "האני" החדש, כך שהאדם אינו מעין סיר שמכסה אותו הסימן. במילים אחרות, כשהוויה הממשית נעלמת האדם זוכר אותה על ידי סימן שמחפה על היעלמותה.

הסמלי (Symbolique) – הסדר הסמלי נוצר בזיקה לסדר הדמיוני. גם פה, הבמה לסדר הסמלי היא השפה משום שהיא הבסיס לסימן הלשוני בעל המשמעות, ומשם היא שואבת את יעילותה. הסמלי יוצר את ה"סובייקט" מתוך הלא-מודע והוא מובדל מה"אני" הברור והשלם שמובנה מההדמיות הסטאטיות של הסימן הדמיוני. ה"סובייקט" הוא תוצר של הסימן כפי שהוא בא לידי ביטוי בסמלי, ובכך הוא כל הזמן נתון (Subject) לפרשנות מחודשת שיכולה להשתנות, ולכן הסדר הסמלי הוא זה של השפה ולכן הלא-מודע "מובנה כמו השפה" עקב יכולת הפירוש מחדש התמידית של הסימן. בעוד שהסימן של הדמיוני הוא סימן סטאטי, קבוע ולא משתנה, הסימן של הסמלי כל הזמן פתוח לפירושים חדשים, התייחסות חדשה ומשמעות משתנה בדיוק כמו השפה שבה הוא פועל ודרכה הוא מתנסח. מכאן שבעוד שבדמיוני מתרקם "האני האידיאלי" שהאדם בונה לעצמו בעקבות ההדמיות שאיתן הוא מזדהה, בסדר הסמלי נבנה ה"סובייקט" שנתון לשינויים התכופים של הפירושים, ללא-מודע, ולזרימה תמידית, חסרת רצף ומקוטעת לכיוון ההוויה – הוא זה שיוצר את התת-מודע.