והוא פשט את זרועותיו לרווחה

נכתב על ידי תחת סיפורים, תיעוד

זה נכון, אנחנו באמת שכבר לא מרגישים.
איך אפשר להרגיש כשהדבר היחיד שקיים זה אנחנו? אנחנו אפילו לא טורחים להביט הצידה, לתת לחוץ לחלחל פנימה. אנחנו מערבבים הכל בעצמנו, כל התרחשות וכל מאורע מתורגמים ל'אני' שלנו, כל חפץ משוייך ל'שלי'. הדברים כבר לא קיימים בזכות עצמם אלא קיימים בגלל שהם נכנסים לטווח הראייה שלנו. הכל עובר תרגום ושיוך, נכבל לאיזושהן גחמות לא ברורות ולמאווים מטושטשים ורק ברגע שהם מקבלים את הכבלים שלנו – הם ישנם.

הייתי בים ביום שישי. לקחתי את המצלמה ושוטטתי קצת. שמתי את הכפכפים בתיק והלכתי על קו המים. צילמתי כמה תמונות במציצים, ואחר כך ירדתי להילטון ולקחתי עוד כמה תמונות. התיישבתי והרגשתי את החול בין אצבעות הרגליים, עם אצבעות הידיים שיחקתי בצדפות. התבוננתי באנשים, שוכבים על המחצלות, קוראים בספר, מסתכלים על השמיים.
מתרחצים בים. 
 

המשכתי אחר כך לגורדון וראיתי אנשים משחקים כדורגל על שערים קטנים. עוד כמה תמונות. אחד מהם נפנף לי עם היד, אמר לי, בוא תצטרף. שמתי את המצלמה בתיק ופשטתי את החולצה מעלי. היה טוב לשחק כדורגל על שערים קטנים בחוף הים. אני בועט בכדור וקצת חול ניתז. אני מוסר לצוציק וצועק לו, צוציק, צוציק, תן פס אחורה. הוא מוסר לי ואני בועט פנימה.


הזמן עבר מהר. לצוציק לא נגמר המרץ אבל השמש התעייפה. פתאום נעשה מאוחר. האור נחלש. האנשים התפזרו. הסתכלתי עוד קצת, עוד קצת על הזמן שחולף. איך את מקומם של הזוג שישב על הכסאות ודיבר על אולמרט תפסה חבורה של ילדים שהוציאו בקבוקי גולדסטאר מתיק כחול ודיברו אחד עם השני, משולהבים לנוכח הערב שצפוי להם. אני נתתי מבט אחרון על השמש.


זה נכון, אנחנו באמת שכבר לא מרגישים.
מפעם לפעם ההכרה הזו מכה בנו, אני משוכנע שאנחנו מכירים בה, אבל אנחנו מהר מאוד בוחרים לשכוח אותה. יכולות להיות לכך אלף סיבות ואני בטוח שמתישהו אני גם אגיע גם אליהן, אבל אני חושב שזה פשוט בגלל הפחד. הרי אפשר להרגיש, אני בעצמי לפעמים מרגיש כל כך חזק וכל כך בולט עד שאני משתגע. אז ככה זה יוצא בסופו של דבר, זה מפחיד להרגיש, במיוחד כשאנחנו כבר רגילים לעצמנו, למי שאנחנו.

אולי במקום הפחד אנחנו צריכים לפשוט את זרועותינו לרווחה.