גשמי אוגוסט

נכתב על ידי תחת סיפורים

ואם הוא היה משתין לך על הראש, הקוף הזה שקשור בשרשרת ויד של תאילנדי מושכת אותו, גם אז היית מחייכת ככה, הוא שאל וסגר את אלבום התמונות כמו טורק את הדלת מאחוריו. היא אמרה, מה זה קשור עכשיו, בסך הכל קוף, מה אתה מתרגש, ופתחה את האלבום שוב. בוא, תראה את התמונה של הים, אבל הוא כבר התרחק מהספה, פתח את החלון, הסיט את הוילון והדליק לעצמו סיגריה. איזו רוח יש פה בערב, זה לא יאמן, והוא שלח יד והזיז את דלתות הזכוכית עד לסופן, מחרך צר שנועד לנשיפת העשן החוצה אל מעבר לסלון ועד לקיר שלם שלפתע נפער לרווחה, משקיף כולו על הגן שמתחתיו, תמרות העצים מתנדנדות מולו ורוח מהים שמנשבת פנימה.

איזו רוח, הוא מלמל לעצמו, איך את יושבת פה עם המזגן הזה כשיש רוח כל כך נעימה, הוא זרק לעברה, חצי שאלה חצי קנטור, והתיישב על אדן החלון, נשען על המעקה החום. מה נפל עליך, היא אומרת, מתכופפת לעבר השולחן, מרימה את שלט המזגן ומכבה אותו, פולט חרחור אחרון ואז משתתק. נכנסים יתושים ככה, שתדע לך, בסוף זו אני שמתעוררת באמצע הלילה, עקוצה כולי, והיא מגרדת עם אצבעותיה נקודה דמיונית על בטנה, מתחת לגופיה הכחולה, כאילו מנסה להמחיש לעצמה את רוע הגזירה. תראי את ההוא מלמטה, הוא אומר כמו לא מתייחס לתגובתה, הוא שוב פעם תופס לו את הספסל הזה, זה כבר הלילה החמישי הרצוף שלו עליו. היא קמה מהספה במין איטיות כזו, עייפות של יום ארוך שעוד לא נגמר, מתקרבת אליו ומשעינה את ידיה על המעקה, ראשה מציץ החוצה. בסוף צילמת אותו אתמול בבוקר, היא שואלת, כן, צילמתי, אם כי נראה לי שהוא ראה בזוית העין, ופתאום הוא הזיז את הראש, ואני לא ידעתי אם זה רק כדי לשנות את התנוחה או כדי לוודא אותי, אבל אני נבהלתי והסתתרתי מאחורי הוילון, ואחר כך, כשהוא התמקם בחזרה, אז המשכתי לצלם. לך תדע, היא אומרת ולוקחת ממנו את הסיגריה, אולי הוא צילם אותך בחזרה, היא שואפת את מהסיגריה שלו ומכבה אותה במאפרת העץ.

הוא הסתכל עליה מרחוק. כלומר, קרוב היה, אך יחד עם זאת חקר אותה כאילו רואה אותה בפעם הראשונה. את עגלגלות ירכיה. את שיזוף בטנה. את קימורי שדיה. את חלקות צווארה. את בשרניות שפתיה. את עפעופי ריסיה. לפתע היא הסתובבה, מה, על מה אתה מסתכל, היא חייכה ושלחה את ידה לראשו, נתקלת בסביכות שיערו. צריך להסתפר קצת, אתה לא חושב, והיא חייכה שוב והשיבה לעצמה, לא, אתה לא חושב, והשיבה את מבטה אל מעבר לחלון. הוא נזכר לעצמו איך פעם, כשעוד היו בצבא, היא התקשרה אליו בערב, מאוחר, מבעד לרחשי קו הטלפון שמע אותה אומרת, רק עכשיו שיחררו אותי, אני צריכה לחזור לפה מחר בבוקר, והוא בלי לחשוב פעמיים אמר לה, חכי, אני מתלבש ובא לקחת אותך, והוא לבש את המעיל ויצא מהדלת כרוח סערה. הדרך הייתה ארוכה ונוטפת מים, טיפות גדולות התרסקו על הרכב והמגבים התרוצצו מצד לצד כאילו מתווכחים בינם לבין עצמם מי מסוגל לגרוף את המים מהר יותר, ופעם ידו של האחד על עליונה ופעם זו ידו של השני, ואדי חום החלו לכסות את חלונות הרכב, מערפלים את הראות הדחוסה ממילא, ומתוך איזושהי תחושת בהילות הוא פתח מעט את החלון ולפתע מתוך החריץ הצר הסתער פרץ רוח קרה שאיים לשרוט את פניו, והנה הוא עובר את צומת עמיעד ופתאום שם לב כי הכביש שומם ורק הוא נוסע, וכף רגל ימין לוחצת על הדוושה, מגבירה את כניסת הדלק למנוע והרכב מאיץ לו במין פליאה לא מוסברת, ורוח דופקת על הרכב כשולחת סימני אזהרה שטופי חימה ומדון, והוא אומר לעצמו, עוד קצת, עוד קצת, אנחנו כבר מגיעים, וכשהגיע לש.ג. הוא האיר עם פנסי הרכב וראה אותה עומדת שם ומחכה לו, ואז נתן צפירה קצרה, הנה, הנה אני כאן, והיא יצאה אליו מבעד לשער עם שיער רטוב וחיוך גדול מאיר.

הוא שלח יד ונגע בירכה, היא הסתכלה עליו שוב והניחה את ידה על כתפו. אתה עייף, היא אמרה, והוא, כן, כן, מהנהן עם הראש בשתיקה, קם ממקום מושבו. אז בסדר, לך, אני אסדר פה, והוא ממשיך בשתיקתו ונושק למצחה, מתרחק ממנה והיא לאחר מספר שניות שומעת את התרסקותו על המיטה, את הצליל הזה של המזרון, מין יבבה שנפלטת ונספגת בחוסר אונים. היא הסתכלה על החדר, עיתוני סוף השבוע ששוכבים על הספה, הוילונות שמתנפנפים, הכוסות רחבות הבסיס שעומדות על השולחן, הירח שחודר פנימה במין הילה מתפשטת וקרניים חובקות, בקבוק הוויסקי הפתוח, ריח מלח הים שמזדנב עם פיתולי הרוח. היא מסתכלת שוב פעם מבעד לחלון, עיניה מטיילות בינות צמרות העצים לגגות הבניינים, אלו שמיים נקיים, היא אומרת לעצמה ואחר מכבה את האור.

המזרון הבליע אנקה נוספת.