היות-בתוך-עולם

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות

אחד הבלוגים שאני קורא בקביעות הוא זה של רוני שני. באחת הפעמים נתקלתי בפוסט הזה והפסקה הבאה תפסה אותי חזק:

עוד ב-Seed – הקביעה המפורסמת של דקארט, "אני חושב משמע אני קיים", מקבלת מובן אחר כשנתקלים במחקריו של ריד מונטגיו, מנהל המעבדה לחקר המוח במכללת ביילור לרפואה שביוסטון. למיטב הבנתו, המנגנון שגורם לנו ליהנות מלגימת מיץ תפוחים (נניח) זהה לחלוטין לזה שגורם לנו לשאוב הנאה מרעיונות. כלומר, אדם שלכאורה, גורם לעצמו נזק בשביתת רעב למשל, למעשה מגיב בצורה זהה לקוף שקיבל ממתק. הכל הודות לדופאמין.

למה זה כל כך תפס אותי?
אני קורא עכשיו את היידגר בשביל עבודת סמינר שאני צריך לכתוב ללימודים. היידגר מציב תפישה מנוגדת לגמרי לזו של דקארט, הוא אומר ש
האמירה של דקארט (אני חושב – משמע אני קיים) משקפת את הפילוסופיה המערבית באלפיים השנים האחרונות מאז הימים העליזים של אריסטו וסוקרטס. ההנחה שעומדת בבסיסה ושאותה דקארט מנסח בכזו בהירות ושאליה שותפים גם לייבניץ, קאנט ושאר החבר'ה טוענת כי הדרך להגיע לידע עליון לגבי החיים האנושיים והיקום יכולה להתבסס רק על ההוכחה והאישור של התבונה האנושית לבדה, כשנקודת הפתיחה של  החקירה באמצעות התבונה האנושית יכולה וצריכה לבוא רק ממקום נטול פניות ונייטרלי. טענה זו מקבלת משנה תוקף לאור תפישת ה"תיאורטיציזם" שמניחה כי ההבנה מורכבת מתיאוריה לגבי כל מה שמובן ושכל התנהגות אנושית היא סוג של ידיעה במובן כזה או אחר. באופן זה, ככל שהלוגיקה הפנימית של מישהו יעילה יותר, כך טובים יותר כישוריו והוא מבין טוב יותר את העולם.
כל התפישה הזו מכתיבה מצב ברור מאוד – דואליזם. הכוונה היא שהאפשרות לידיעה נייטרלית יכולה לבוא רק אם יופרד החוקר מסביבתו, דהיינו, אובייקט וסובייקט, החוקר יהיה אובייקטיבי לעולם הסובייקטיבי שמסביבו ובאופן כזו יוכל לחקור אותו ולדעת אותו באופן הטוב ביותר.

הבעיה היא שזה לא תמיד ככה, בעיקר משום שלא ניתן לעשות את ההפרדה הזו שבין האדם לסביבה. איך אפשר להפריד בין השכל האנושי לבין העולם אם האדם, בין אם ירצה בכך ובין אם לאו, הוא חלק מהעולם והוא לוקח בו חלק ופעיל ומגלה מעורבות שוטפת? הטענה של היידגר כי זה בלתי אפשרי. האדם תמיד נמצא בתוך העולם, העצמי האנושי לא עומד לבדו אלא הוא כל הזמן חלק מתוך משהו. היידגר קורא לזה היות-בתוך-עולם – האדם חש את העולם, הוא מרגיש אותו, הוא מבין את המשמעויות של הדברים באופן אינטואיטיבי ובצורה שלא תמיד מתבססת על ההיגיון והמחשבה, ולכן הדרך היחידה שלו להבין את 'היותו' לא נובעת מתוך הדואליסטיות של אדם מול עולם אלא מתוך היוניטאריות של אדם ועולם. זהו הבדל גדול מאוד.

איך כל זה מתקשר לפוסט של רוני? כי על פי היידגר, מחקר שכזה לא מקדם את הבנתנו לגבי ה'היות' של האדם. זהו מחקר אונטיקאלי, הוא מתייחס לעובדות מסוימות לגבי ישויות מבלי להתייחס לישות (העובדה כי הישויות ישנן, הן יש) שלהן, ונקודת המוצא שלו היא דואליסטית, שכן הוא לוקח את מוח האדם ומעמת אותו מול הסביבה שמולו. אומנם המסקנה לגבי הדופאמין חשובה, אבל איך היא תורמת להבנת האדם? היא לא, לפחות לא במובן שהיידגר שואף אליו.
כנראה שהיידגר היה אומר משהו כזה: מה שחשוב להבין הוא לא התופעה הכימית אל הסיבה לכך שהאדם מגיב כמו שהוא מגיב. האדם הוא היות-בתוך-עולם, אז בואו ניקח את האדם בתוך כל המכלול הזה של מיץ התפוחים וההנאה מהרעיונות, בואו נראה את הזרימה שלו, את ההשתתפות שלו, ומתוך כל זה אולי נוכל להסיק משהו לגבי מי שהוא באמת, משהו מעבר לקשרים המוחיים האלו.
אולי ככה אפשר יהיה להגיע להבנת היות של האדם.

באופן אישי אני מוכרח לציין שהיידגר תפס אותי בביצים. בהרבה מובנים הוא מזכיר לי את ההינדואיזם והבודהיזם שרואים את האדם והעולם כחלק משלם בעל משמעות שגדול מסכום חלקיו. שתיהן גם מתנגדות לחלוקה הדואליסטית של אובייקט וסובייקט משום שמבחינתן אלו פיקציות הכרתיות שנועדו לשרת את האגו, את ה"עצמי" המלאכותי, וכי ההבנה והחוויה שהדואליות הזו פיקטיבית היא חצי דרך למודעות אמיתית לגבי טבע האדם.
אני מקבל את הגישה השל היידגר, בעיקר משום שבהתסכלות עצמית אני שהידיעה העצמית שלי נובעת יותר מרגשות, מחשבות ושאיפות ופחות מניתוח לוגי. אני חושב שאת כל ההחלטות החשובות בחיים שלי לקחתי מנקודה זו ולא מניתוח שכלתני של המצב, והנה, עד עכשיו הכל יצא יופי.

במיוחד מיץ התפוחים הזה ששתיתי על הבוקר והביא את ההשראה לרעיון על הפוסט.