שישי. בריחה. גאולה.

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, תיעוד

בוקר. שישי.
קמתי מוקדם כדי לקרוא היידגר בשביל עבודה שאני צריך להגיש. הוא מדבר על כל המציאויות האפשרויות, כל הבחירות האלו שאנחנו יכולים לעשות ושאף פעם לא נעשה בגלל שאנחנו מי שאנחנו. כמו לחזור לאפריקה. כמו להסתפר. כמו לחזור לצפון. כמו להקשיב למוזיקה כל היום ברמקולים גדולים שמשחררים צלילים עדינים. היידגר אומר שהעצמי שלנו נבנה על בסיס ה"הם", כל האנשים האלו מסביבנו שמהם אנחנו שואבים את המחשבות, רעיונות, את כל מה שמעצב אותנו. אנחנו תמיד נמדדים ביחס ל"הם", התרבות שלהם והנורמות שלהם והחפצים שלהם. אני בונה את עצמי על בסיס אחרים, ומתוך כל אלו טווח האפשרויות שלי מצטמצם. לא כל האפשרויות עומדות בכף ידי אלא רק האפשרויות של ה"הם". גם בריחה זה "הם". זה "הם" כי "הם" מכירים ביכולת הזו של הבריחה. זה הופך להיות מרגיז, כי ככה בעצם אי אפשר לברוח מה"הם". "הם תמיד יהיה פה. "הם" תמיד יהיו עצמי.

לאן אני בורח כשאני בורח?
אני בורח לכל המקומות שכבר הייתי בהם, מחפש חלקיקי זיכרון ונחמה. זה כמו מניפה שנפרשת ורק צריך לבחור באיזה קפל להסתתר. אני תמיד חוזר. אולי כי אין ברירה, אולי כי אני מתגעגע, אבל תמיד חוזר לכאן ועכשיו שבו אני לא תמיד מה שאני רוצה להיות. אני זוכר שקראתי את אריסטו, הוא אמר שהדרך לאושר נעוצה בדרך האמצע, אבל לפעמים בשביל להגיע לאמצע צריך לסטות, לקחת פנייה חדה ימינה וככה נתיישר חזרה. כמו ילד, שלפעמים צריך לגעור בו כדי שיבין את עצמו. לפעמים זה נראה כאילו כל הזמן אני סוטה, הולך בקיצון מתוך מחשבה שאולי ככה אגיע לאמצע. מתי אפסיק את הפסיעה הזו, הצעדים המהוססים, את הצעידה בשוליים? אני הולך רק בגלל ה"הם", שהם בעצם עצמי.

איפה עצמי בתוך כל זה?
אני לא תמיד מוצא אותו. לפעמים זה נגיש, לפעמים זה מתחמק, אני לא מצליח לשים עליו את היד ולאגרף אותו בתוכי. אני לא יכול שלא לחשוב שאולי בסופו של דבר, האותנטיות נעשית לאבק שאפשר לנגב מהחלון עם סמרטוט לח.