פברואר

נכתב על ידי תחת סיפורים

אחרי המקלחת אני שואל אותה מה ללבוש, את החולצה האפורה או זו הכחולה. מול המראה, עונדת עגילים, היא אומרת, שים את האפורה וקח את האפודה השחורה, זו שקנינו לך שנה שעברה. אני מעביר את המגבת על הגוף, זורק אותה על המיטה, תחתונים, גופיה שנצמדת לעור הרטוב, מכנסיים, גרביים שנתקעים בעקב ומצריכים משיכה, זרועות שנכנסות לשרוולים. היא מסתובבת מהמראה, מתקרבת, מכפתרת את החולצה ומיישרת אותה על כתפי. אני מחייך ומשתחל לאפודה.

אודם על שפתיים לחות. סומק על לחיים חיוורות. על מה אתה מסתכל, אני שואלת, דרך המראה אני רואה אותו יושב על כסא העץ שליד המיטה, מתבונן בי. עליך, זה לא כזה מפתיע, הוא עונה, שתדעי לך שאני מאוד מתרגש, אף פעם לא הייתי באופרה, ודווקא עכשיו, בפעם הראשונה לראות את פאוסט, זה משהו, נו, אז אולי דווקא בגלל זה, לא שווה לטפח ציפיות, אני אומרת, לך תדע, אולי תתאכזב, אין סיכוי, הוא מודיע באופן חד-משמעי, אין סיכוי כזה בכלל. אני קמה משולחן האיפור והשמלה מחליקה על גופי, נגמרת קצת מתחת לברך. הוא יוצא מהחדר, בטח ילך לסלון וייתן למערכת לנגן קצת, חצוצרה בוכייה ופסנתר עצוב. יד על המראה, מגששת את הפנים הניבטות מולי, הלחיים הבשרניות, איפה הייתי פעם, זה נראה כמו שנים, זה באמת שנים, לפעמים שנים שעברו נראות כאילו היו לפני יומיים-שלושה אבל השנים האלו נראות כאילו באמת היו לפני שנים, וזה הכי גרוע, שהזמן עובר ואת מודעת לזה, לדלדול הירכיים, להחלשות הזרועות, אצבעות על הבטן, מה השתנה פה בעצם, כי הוא נראה אותו הדבר, כאילו בכלל לא השתפשף עם הרוח, לא נתן לה לעצב את פניו, ואני, מה אני, השיער שלי קצת יבש, קצוות מפוצלים, זה מזכיר לי את הפעם ההיא שהוא נסע לצפון, התקשר אלי מהרכבת ואמר שהוא החליט להסתפר, ואני שאלתי אותו, אם תסתפר, אז איך אוכל לתפוס אותך?

מתחיל לרדת גשם, אני צועק לה מהסלון, חתיכת גשם, ופתאום הדירה מתמלאת בוהק מסנוור עיניים ומיד לאחריו רעש מחריש אוזניים. אני קם מהכורסא ופוגש אותה כשהיא באה אלי, מפחיד, אני שואל, והיא מהנהנת עם הראש. תראי מה זה, ואני לוקח אותה לחלון הגדול של הסלון, הגשם מתדפק על הזכוכיות כאחוז שיגעון והרוח מאיימת לקחת איתה את העצים. היא תופסת אותי מצידי, לא הולכים לפאוסט, אה, אני אומר, ספק שואל ספק קובע עובדה, את וגשם זה לא הולך ביחד, ועד ששמתי את האפודה הזו, אין לי מזל בחיים והיא מהדקת את אחיזתה. אני מסתובב ונעמד מולה, היא תופסת את כפות ידי, מסתכלת בי, אני אומר לה, יאללה, בואי נשים פיג'מה.

כשהוא אומר לי בואי נשים פיג'מה, אני יודעת איך זה ייגמר. אני לא אספיק לומר לו, תתלה את החולצה בקולב ותקפל את האפודה, הוא יוריד את הבגדים שאותם הוא לבש כמו רוח סערה ויזרוק אותם על דלת הארון, ירים את הטרנינג השחור שלו מהשטיח וילבש בחזרה את הגופייה הלבנה הקרועה שאותה הוא שומר כבר עשר שנים. לי זה ייקח קצת יותר זמן, ככה זה בעצם תמיד, בכל דבר שאנחנו עושים, ואני מורידה את הנעליים והגרביון, מחזירה את השמלה בחזרה לארון, שולחת את זרועותיי לאחורי גבי ומשחררת את תפס החזייה, מורידה את הכתפיות שלה והחזה שלי משתחרר במין אנחת רווחה, כמו אומר תודה לתנועה הפמיניסטית הזו שבזכותה יכול להיגאל. משב רוח קר וקצר פורץ מבעד לחרך הקטן של החלון, הוא תמיד צריך שיהיה קצת פתוח בלילה, שיכנס אוויר, הפטמות שלי מזדקרות, אני לא צריכה לומר לו לסגור את החלון, הוא יודע לעשות זאת לבד בלילות האלו של גשם ורוח. אני קצת מצטמררת נוכח מגעה הקר של הגופייה הארוכה שפוגשת את עורי כשפתאום אני שומעת את הצליל הזה של נקישת החלון במשקוף, הסגירה ההרמטית של חדר השינה, והוא אומר, בואי נו, כמה זמן לוקח לשים פיג'מה.

כשהוא אומר, בואי, תני לי חיבוק, היא כבר יודעת למה הוא מתכוון ומה הוא הולך לומר. היא מסתובבת על הצד, משעינה את ראשה על חזו, כף יד ימין על ליבו בזמן שהוא עוטף אותה עם זרועותיו. הוא יגיד, את מבינה, זה רגע שצריך לזכור, הוא מלטף את שערה, זה הכי טוב שיכול להיות, יש אלף ואחד מקומות שאנחנו יכולים להיות בהם כרגע אבל אף אחד מהם לא יכול להשתוות לחיבוק הזה, יותר מזה אני לא צריך, הוא אומר, וכף ידה מרגישה את הלמות ליבו, דופקות במין שצף שכזה שמדגישות כל הברה והברה שהוא מוציא מפיו, זה יותר טוב ממין, הוא ממשיך, והיא מלקקת עם לשונה את שפתיה היבשות, כי עכשיו אני יכול לנשק אותך ואת תרצי, ואחר כך אני יכול ללטף לך את הבטן ואת הירכיים ואת תרצי, ובסוף אני יכול גם להיכנס לתוכך ואת תרצי, מקיימים את טבענו החייתי, מצפים לסוף, שאון אנחות וגניחות, הסוף הבלתי נמנע והענוג והיפה אם כי גם רגעי ושביר וחולף, מתנקז לפורקן הזה, הגלים האלו שיתפשטו ממרכז הגוף לקצותיו, והתאווה תתעייף והבשר יתעייף, ונהיה מוטלים זה לצד זו, מחובקים אומנם, אבל עדיין מוטלים, זולגים, וכשם שחשנו בבשר המתלהט כך נחוש בו בעודו מצטנן, ופה זה בעצם ייגמר. והחיבוק, מה עם החיבוק, היא תשאל, והוא ישיב כאילו ציפה לשאלה הזו ותשובתו כבר מוכנה מראש, החיבוק הוא יותר והוא הכול דווקא בגלל שהוא בלי קנאת הבשר ויומרת התאווה, דווקא בגלל שאנחנו בגוף ראשון למרות בד הגופיות שחוצץ בינינו, אנחנו מרגישים בנשימות קצובות, קבועות, והמצב הזה, התמונה הקפואה של הסטטיות, יש בה הרבה מעבר לכל דבר אחר, כי היא אנחנו, עייפים ומתגעגעים ושותקים, תמיד אנחנו, מעבר לחייתיות הזו שטבועה בנו, רק אנחנו, כבני אדם במובן הכי פשוט והכי רחב שיכול להיות, רק בני אדם. והוא יסיים את דבריו, וידו עדיין מלטפת, והיא תשלח את ידה הימנית ותתפוס את שערו ותאמר, אתה רואה, רק ככה אני יכולה לתפוס אותך.