כי ככה אני חושב היום #2

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, תיעוד

אנגליה.
שבוע באנגליה. בלי צלצולים של טלפונים ניידים ברחובות, בחנויות ובתחבורה הציבורית. אפשר ללכת באוקספורד סטריט, בתוך המסה העצומה הזו של האנשים, ובאופן מפתיע, להרגיש את השקט. יומיים לאחר מכן, אני נוסע בקו 9, בדרך לעבודה. איבדתי את נגן ה-MP3 שלי ובלית ברירה אני נכנע לשיחות הניידות שתוקפות אותי מכל הכיוונים – אמרתי לו שאני לא רוצה ככה יותר ולא מוכנה לקבל יחס כזה, מה, מה את אומרת, כן, אני רוצה לקבוע תור לד”ר רוסו, לא, שתיים זה מוקדם מדי, אני עוד בעבודה, אז הוא קם מהמיטה והתלבש, ואני כאילו, נכנסתי לכזה שוק, כי לא חשבתי שזה מה שהוא יעשה, מה, אני לא שומעת, למתי, אבל זה עוד שלושה שבועות ואני צריכה להבדק עוד היום, בסדר נו, אני אמתין, כי כאילו, גם במיטה הוא לא מספק אותי, לא, הזיונים לא משהו, לא שאני מבקשת יותר מדי, אויש נו, אני לא שומעת אותך, הנהג הזה עם הרדיו שלו בפול ווליום, אבל בכל זאת, יש דברים שמגיעים לי, ארבע וחצי זה מצוין – האוטובוס הגיע לתחנה שלי, פותח את הדלתות, ואני יורד.

הפוליטיקה של הצילום.
חזרתי מהמילואים מעזה לפני חודשיים וחצי, אולי קצת יותר. לקח לי זמן לארגן את התמונות שצילמתי, למיין, לעבד קצת, למחוק את כל המיותרות.
היום העלתי אותן לפליקר, והייתי צריך לשים להן תגיות. פתאום חשבתי אלו תגיות לתת ואיזה סדר להכתיב, למשל בתמונה של עזה מופצצת, לשים תגית של צה”ל או של עזה? את התמונה של החבר’ה משחקים דמקה, אני שם לפני זו של הגראד בשמיים או אחריה?

הרגע המכריע.
זה שאני ירא מהמילים זה לא חדש, ולכן אין באמירה הזו שום דבר מפתיע, אבל איכשהו לאחרונה אני מרגיש לא רק יראה אלא גם ריחוק. למי יש כוח לשבור את הראש עם המילים. עכשיו כשאני חושב על זה אז לא במילואים ולא באנגליה התעסקתי עם המילים. לא חשבתי עליהן לרגע. אולי זה יותר בגלל שהייתי עסוק בלמצוא עם המצלמה את
הרגע המכריע.

Self portrait