כלכלת שוק

נכתב על ידי תחת תיעוד

בחנויות כבר לא מוכרים גראס, רק חשיש.

פעם, כשהיינו ילדים, היה רק גראס. היינו יושבים בחדר, על המיטה, על הרצפה. על הכורסא שבפינה תמיד היה תור לא-מודע אבל יחד עם זאת ברור מאליו – יאיר הלך לשירותים ויניב היה תופס לו המקום, יניב הולך לשכב על המיטה ודני היה משתרע עליה. אני תמיד ישבתי על הרצפה, בפינה, נהנה להסתכל עליהם. פעם אפילו מישהי צילמה אותנו. התמונה הזו נמצאת אצלי איפשהו במגירות. יחד עם שאר התמונות.
מעלות אבק.

כשהקיץ היה מגיע היינו עולים לגג. יאיר השיג לי מזרון עם קפיצים, אני לקחתי את הטייפ עם הקומפקט דיסק וחיברתי אותו לחשמל. מעשנים קצת ומקשיבים למוזיקה. אני כבר לא זוכר למה בדיוק הקשבנו, רק שלפעמים באמצע השיחה היינו משתתקים, נתפסים לאיזה צליל שיוצא מהרמקולים ונשענים לאחור.
שוקעים לתוכו.

באמצע הלילה
ארבעה ילדים
יושבים על הגג
מעשנים גראס
ומקשיבים למוזיקה

אחר כך השנים רצו מעצמן, כל אחד הלך לדרכו, מאבד את עצמו בדרך, וגם את האחרים. אני שולף את התמונות מהמגירה מדי פעם, במקרה, מתכוון להוציא משהו אחר אבל איכשהו מוצא עצמי לוקח דווקא אותן. אפשר לראות את הגיל עושה את שלו, הן נעשות דהויות, חיוורות. הצבע מאבד מנוכחותו. החיוכים לאט לאט מטשטשים.

עכשיו אפשר לקנות רק חשיש. מעשן כבר פחות, אולי אפילו אפשר להגיד, לעיתים רחוקות, אבל עדיין בדעה שתמיד טוב שיש קצת בצד. את כרמיאל החליפה תל-אביב, את החדר והגג החליפו הסלון והירקון, והכורסא החומה השתנתה לספה כחולה. את יאיר, יניב ודני החליפו יובל, נינג'ה ואלון. ואותם אני אוהב לא פחות. הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא אני, אם כי גם לגבי זה ניתן להתווכח, כי נהר שחוצים פעמיים הוא לא תמיד אותו הנהר.

וזהו.

פה זה נגמר.

כאילו מעולם לא התרחש
ותפס מקום
וקיים את עצמו לדעת
אלא היה רק
חלום ליל קיץ