חוף הבונים

נכתב על ידי תחת סיפורים, תיעוד

יובל מוסיף גזע נוסף למדורה הבוערת בחבית מפויחת שנחתכה לרוחבה. חושך, הלילה ירד, מסביבנו שקט. נגה, אריק ורותי נכנסו לאוהלים, בעפעפיים כבדים הם נרדמו תוך שניות. אני מושיט יד לבקבוק, לגימה מהפיה, כבד בחלל הפה, צורב קצת בגרון, חם בבטן. אני מציע לו את הבקבוק והוא לוקח אותו לעצמו. בול העץ נדלק. יובל אומר, קצת חבל עליו, התאמצנו כל כך להביא אותו, אתה תפסת אותו בצד אחד, אני מצידו השני, אבל הוא כל הזמן משך למטה, כאילו שידע מה יהיה סופו והתנגד לכך כל עוד יכול היה, ניסה להטביע אותנו בחול עד שהגענו לפה על סף אפיסת כוחות, זרקנו אותו פה בצד והתמוטטנו על המחצלת. הוא לוקח לגימה נוספת.

יובל משחק עם הגחלים בענף ארוך, חצי החבית מתחילה להאיר, להבות עולות וצפות מתוכה, הגזע בוער. אתה זוכר כשגרנו בירושלים, הוא לפתע אומר, הלכנו למועדון הזה עם אריה, הוא היה בשלילה אז נתן לך לנהוג, כשנכנסו שתינו טקילה, אריה הזמין, ואנחנו רקדנו שם כאילו היינו היחידים, והיה צפוף, כל כך צפוף, אבל איכשהו מסביבנו תמיד היה מעגל ריק ויכולנו להתפשט לכל הכיוונים מבלי לגעת באיש, והחולצה הייתה ספוגה בזיעה, והיא שרפה לי את עור הפנים המגולח, ואתה שם התפרעת לגמרי, ואריה כל הזמן עצם את העיניים, והאורות כל הזמן ריצדו מסביב, והיה כל כך חם בפנים, והיה כל כך חם בחוץ, וינואר בירושלים, והלילה עומד להתחלף בבוקר, והמכוניות מכוסות בקרה, ואנחנו הולכים בחולצות קצרות ומחזיקים את המעילים בידיים, והיה לי כל כך חם כמו שמעולם לא היה לי.

אני שותק ולוגם מהבקבוק. אתה יודע, אני אומר, אריק ורותי כבר לא קוראים אחד לשנייה אהוב ואהובה כפי שעשו זאת בפעם הקודמת שהיינו כאן, התדירות הלכה ופחתה ועכשיו הם משמיעים את המילים הללו במרווחים ארוכים יותר, לא כמו פעם. יובל לוקח ממני את הבקבוק ומסיים אותו בשתי לגימות ארוכות, שמע, הוא אומר, זה לא בדיוק ככה, היא עוברת תקופה קשה בעבודה, בוס שעושה חיים קשים, והוא התחיל לעבוד אצל אבא שלו לא מזמן, והאבא ביקש ממנו שיבוא מחר לפגישת עבודה, וזה הרי יום שישי, והוא אמנם יחזור לפה מהפגישה, אבל זה יהיה רק בצהריים, והיא מתרגזת, כי זה יום שישי והוא צריך להיות פה איתה ולא ללכת לשם, חוץ מזה הם עוברים דירה עם כל הבלגנים שנלווים לזה, אז לא לגמרי ככה, כמו שאתה מציג את זה. אני נשכב אחורנית, משעין את הראש על כף היד, עם כפות הרגליים אני מרגיש את החום שמפיץ בול העץ, עוצם עיניים.

יובל קורא לי, אני פתאום פוקח עיניים, מה נרדמת, הוא צוחק, ואני משיב, התעייפתי, הויסקי הזה גמר אותי, מה עשית בינתיים, והוא אומר, הלכתי לטבול פה, בלגונה הקטנה הזו. אתה יודע, אמרתי, נרדמתי תוך כדי חשיבה, קשה לי להסביר, אבל בדיוק כמו החום הזה שאתה הרגשת בירושלים, אז ככה גם המילים, יודעות להיות חמות מעצמן, מעצם הפעולה והקיום שלהן, מעצם שמיעתן, ואין פה הרבה חוכמות, זה לא מורכב יותר מדי, אם הן לא נאמרות אז הן לא קיימות, זה חד וחלק, אבל אתה אומר, זה תלוי מצב, סיטואציה, הקשר, אתה לא יכול לצפות שהן יתקיימו בכל רגע נתון, שיופיעו משומקום, וזה בדיוק העניין, אתה מבין, שלא משנה מה ולא משנה מתי, הן תמיד צריכות להיות נוכחות, כי אם לא הן, אז מה כבר יש לנו, לא הרבה, אולי אפילו אפשר להגיד – כלום.

יובל מקשיב לי, אבל מסתכל על הים.

הגחלים לוחשות.

DSC_0004