הדרך

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, תיעוד

סיימתי לקרוא היום את ‘הדרך’ של קורמאק מקארתי. הוא ספר טוב, אין מה להגיד. כתוב טוב. גרם לי להרגיש מאוד לא נוח במהלך הקריאה והסוף בכלל השאיר אותי פעור פה. מקארתי עשה עבודה טובה מאוד בספר הזה, אין פה אפס. מה שכן, אני לא יודע להגיד עד כמה התרגום טוב או רע, היו שם כמה גליצ’ים והתחכמויות שהפריעו לי, אבל מאוד יכול שזה מקארתי, שככה בעצם הוא כותב ואלו הביטויים שלו וצורת החשיבה שלו, אז את הנקודה הזו אני משאיר פתוחה. חוץ מזה, ספר מעולה.

הספר הזה התקשר למה שכתב בני ציפר, הוא אמנם לא התבייש והלך עד הסוף (“אני פשוט שונא את רוב מה שכותבים בארץ”) ודן הרחיב את אפסות היצירה שציפר מדבר אליה לאופן גלובלי ולא רק ישראלי, ואני, כמה מפתיע, מסכים עם ציפר. זה הזכיר לי מה שאמרתי בזמנו על ‘אישה בורחת מבשורה’ ו’נוטות החסד’, ואני חושב שעל הציר שבין שני הספרים הללו ‘הדרך’ קרוב יותר לצד המאזניים של ‘נוטות החסד’. יש בו איזושהי תוגה שמאוד קשה לי להסביר אבל מנגד גם היה לי מאוד קל לחוות, זאת בניגוד ל’אישה בורחת מ…’ שפשוט לא גרם לי להרגיש כלום, ובמובן זה האמירה של ציפר לגבי סופר בשם אברי הרלינג שהוא מאוד אוהב (“…כי אתה מרגיש אצלו עולם. אתה מרגיש שהכתיבה היא חלון אל העולם הזה החבוי למחצה.") מאוד נכונה גם לגבי שאני מרגיש כלפי ‘הדרך’. מקארתי יותר מהצליח לתת לי הצצה לעולם הנסתר הזה שלו, הוא ממש גרם לי לחוות אותו וזה לא משהו שמובן מאליו.

איפשהו קראתי שאת מקארתי השוו להמינגווי, אני לא יודע עד כמה זה נכון (או במילים אחרות, עד כמה ואם בכלל אני מסכים עם ההשוואה הזו), אבל שתי נקודות באמת צלצלו מוכר – השימוש במשפטים קצרים וההיכרות האינטימית עם הדמות הראשית בספר למרות שהיא כתובה בגוף שני. אני קורא את מקארתי ואת המינגווי ולא יכול שלא לחשוב שהם בעצם מכוונים לעצמם באמצעות הדמויות הראשיות. פתאום חשבתי לעצמי שזה מעניין, כי ב’הדרך’ אין בעצם הרבה, זאת אומרת, העלילה לא עמוסה ומלאת אירועים ותפניות, ובמובן הזה זה קצת מזכיר את ‘הזקן והים’. מה כבר יש ‘הזקן והים’ הזה, בסך הכל ספר קצר על איך דייג זקן שט בים ודג דגים (או דג אחד גדול, ליתר דיוק), ובכל זאת, בסוף הספר הרגשתי שאני מכיר את סנטיאגו, או שלפחות אני מרגיש אותו, בדיוק כפי שב’הדרך’ הרגשתי את פאפא.

עוד מחשבה: ‘אישה בורחת מ…” הוא ספר עב כרס, מלא התרחשויות ודיאלוגים. ‘הדרך’ לעומת זאת, (וגם ‘הזקן והים’ לצורך העניין) הוא ספר צנום, דל בהפתעות וחסר דיאלוגים ארוכים. אז אולי בשביל לכתוב ספר טוב לא צריך את כל המילים האלו והגרפומניה הזו אלא פשוט לכתוב, כמו שהמינגווי אמר, לכתוב ישר ופשוט וטוב.