סיימתי לקרוא היום את ‘הדרך’ של קורמאק מקארתי. הוא ספר טוב, אין מה להגיד. כתוב טוב. גרם לי להרגיש מאוד לא נוח במהלך הקריאה והסוף בכלל השאיר אותי פעור פה. מקארתי עשה עבודה טובה מאוד בספר הזה, אין פה אפס. מה שכן, אני לא יודע להגיד עד כמה התרגום טוב או רע, היו שם כמה גליצ’ים והתחכמויות שהפריעו לי, אבל מאוד יכול שזה מקארתי, שככה בעצם הוא כותב ואלו הביטויים שלו וצורת החשיבה שלו, אז את הנקודה הזו אני משאיר פתוחה. חוץ מזה, ספר מעולה.
הספר הזה התקשר למה שכתב בני ציפר, הוא אמנם לא התבייש והלך עד הסוף (“אני פשוט שונא את רוב מה שכותבים בארץ”) ודן הרחיב את אפסות היצירה שציפר מדבר אליה לאופן גלובלי ולא רק ישראלי, ואני, כמה מפתיע, מסכים עם ציפר. זה הזכיר לי מה שאמרתי בזמנו על ‘אישה בורחת מבשורה’ ו’נוטות החסד’, ואני חושב שעל הציר שבין שני הספרים הללו ‘הדרך’ קרוב יותר לצד המאזניים של ‘נוטות החסד’. יש בו איזושהי תוגה שמאוד קשה לי להסביר אבל מנגד גם היה לי מאוד קל לחוות, זאת בניגוד ל’אישה בורחת מ…’ שפשוט לא גרם לי להרגיש כלום, ובמובן זה האמירה של ציפר לגבי סופר בשם אברי הרלינג שהוא מאוד אוהב (“…כי אתה מרגיש אצלו עולם. אתה מרגיש שהכתיבה היא חלון אל העולם הזה החבוי למחצה.") מאוד נכונה גם לגבי שאני מרגיש כלפי ‘הדרך’. מקארתי יותר מהצליח לתת לי הצצה לעולם הנסתר הזה שלו, הוא ממש גרם לי לחוות אותו וזה לא משהו שמובן מאליו.
איפשהו קראתי שאת מקארתי השוו להמינגווי, אני לא יודע עד כמה זה נכון (או במילים אחרות, עד כמה ואם בכלל אני מסכים עם ההשוואה הזו), אבל שתי נקודות באמת צלצלו מוכר – השימוש במשפטים קצרים וההיכרות האינטימית עם הדמות הראשית בספר למרות שהיא כתובה בגוף שני. אני קורא את מקארתי ואת המינגווי ולא יכול שלא לחשוב שהם בעצם מכוונים לעצמם באמצעות הדמויות הראשיות. פתאום חשבתי לעצמי שזה מעניין, כי ב’הדרך’ אין בעצם הרבה, זאת אומרת, העלילה לא עמוסה ומלאת אירועים ותפניות, ובמובן הזה זה קצת מזכיר את ‘הזקן והים’. מה כבר יש ‘הזקן והים’ הזה, בסך הכל ספר קצר על איך דייג זקן שט בים ודג דגים (או דג אחד גדול, ליתר דיוק), ובכל זאת, בסוף הספר הרגשתי שאני מכיר את סנטיאגו, או שלפחות אני מרגיש אותו, בדיוק כפי שב’הדרך’ הרגשתי את פאפא.
עוד מחשבה: ‘אישה בורחת מ…” הוא ספר עב כרס, מלא התרחשויות ודיאלוגים. ‘הדרך’ לעומת זאת, (וגם ‘הזקן והים’ לצורך העניין) הוא ספר צנום, דל בהפתעות וחסר דיאלוגים ארוכים. אז אולי בשביל לכתוב ספר טוב לא צריך את כל המילים האלו והגרפומניה הזו אלא פשוט לכתוב, כמו שהמינגווי אמר, לכתוב ישר ופשוט וטוב.
אני בפייסבוק 
אני ב-Last.fm 
התמונות שלי בפליקר 
המועדפים שלי בדלישס
היה ספר נורא בחריצת הלב שלי. קראתי אותו בסוף שבוע אחד, שישי עד שנרדמתי ואז מיד המשכתי כשהתעוררתי כי הייתי חייבת לדעת מה קרה. אולי עוד אקרא את נוטות החסד.
זה נכון מה שאמרת, "חריצת הלב שלי". זה באמת ככה.
נוטות החסד זה עולם אחר. השאיר עלי חותם גדול מאוד.
אני לא באה לסנגר פה על "אישה בורחת מבשורה", כי בעצמי לא סיימתי אותו, אבל גם הוא, בדומה ל"הדרך", מתחבר לחרדות של אנשים, שאם אתה לוקה בהן כנראה שתמצא את עצמך מזדהה יותר עם הספר, ואם לא אז פחות.
אני מתארת לעצמי שאמהות, ובפרט אמהות לבנים, הרגישו בזמן קריאת "אישה" את אותו מחנק שחשו אבות למקרא "הדרך". ב"הדרך" אמנם יש חשש קיומי לכולם, ולכן הוא לא מדבר רק להורים, אבל האבות שאני מכירה שקראו אותו טולטלו ממנו הרבה יותר ממני.
הבעיה היחידה שלי עם "אישה בורחת מ…" הוא שפשוט לא מצאתי אותו כתוב טוב. הוא היה לי ארוך מדי, מתפתל מדי, יומרני מדי ובעיקר מסתובב סביב הזנב של עצמו. אז בסדר, יש שם משולש אהבה מוזר כזה, נו, ההיא אמרה לראשון א', השני עשה ב' וכו' וכו' וכו', והמשולש הזה משליך על מערכת היחסים של האמא והבן. זה פשוט לא משכנע אותי, ואני לא יודע עד כמה המגדר שלי קשור לזה.
'הדרך' זה עניין אחר דווקא בגלל שהוא נורא מצומצם וכבכיכול לא קורה בו כלום (או שקורה מעט). הוא לא מתיימר להציג מכלול שלם של סיבה ותוצאה, לא בא לספר סאגה, אלא פשוט לספר על אבא ובן בלי כל התפאורה שמסביב. את יודעת, פתאום אני חושב, אולי דווקא בגלל זה הוא חזק יותר, שהעובדה שלא קורה בו הרבה במישור העלילתי היא זו שמדגישה את הקשר החזק הזה שבין הורה לבן ש"אישה בורחת מ…" לטעמי מפספס.
בכלל לא עניתי לך על התגובה – לא חושב שזה צריך להיות ככה. ספר טוב צריך לטלטל את כל הקוראים שלו, בין אם גברים ובין אם נשים (אלא אם כן זה ספר שמלכתחילה מיועד רק לאחד מהם, ואני לא חושב שגרוסמן התכוון לזה).
ואת יודעת מה, אם הוא מכוון לשני המינים ומטלטל רק אחד – אז כנראה שהוא לא עושה את העבודה כמו שצריך.
זה אף פעם לא טוב להסכים עם בני ציפר.
תקרא את סיפור על אהבה וחושך, את החיים כמשל, את חיי נישואין …
סיפור על אהבה וחושך הוא אוננות במיטבה.
את 'החיים כמשל' ו'חיי נישואין' טרם קראתי, אבל גם אם הם טובים זה עדיין לא מוכיח כלום. אני מאוד אוהב את ראובן מירן ו'הרוצחים' של בורשטיין הוא אחד הספרים הטובים שקראתי. תמיד יש הבלחות, זה נכון, אבל צריך להודות שהספרות הישראלית בשנים האחרונות היא גרפומניה לשמה שלא יוצא ממנה שום דבר שווה ערך.
העובדה ש"סופרים" כמו דודי בוסי מעבירים סדנאות כתיבה רק ממחישה את האימפוטנציה של הספרות המקומית.