והוא פשט את זרועותיו לרווחה

אתמול בלילה, לפני שנרדמתי, נזכרתי איך כשהייתי ילד היו פעמיים בשנה בהן העיר הייתה משתתקת. כולם היו מתנקזים לאמפיתיאטרון ואפשר היה לראות נחילי אנשים יורדים ברחוב מורד הגיא, אנשים שמגיעים מהאזור של הפארק וכאלו שבאים מהצד המזרחי, מרחוב צה"ל ורחוב הגליל, עוברים בדרכם את בית הספר התיכון בו למדתי. מהשכונות הרחוקות יותר, המערבית וגבעת מכוש, אנשים הגיעו במכוניות, נוהגים באיטיות בנתיבים הצרים והסמוכים שבניינים קטנים וצהובים משקיפים מעליהם, מחפשים חנייה, לרוב לא מוצאים ומתייאשים, ונאלצים להרחיק במעלה הרחובות עד כדי רבע שעה הליכה מהאמפיתיאטרון. אלו היו הפעמיים היחידות בשנה שהיו פקקים בעיר, אם כי פקקים זה אולי מושג חריף מדי לעיר קטנה שכזו שבה תפישת המרחב שונה בהכרח מערים גדולות, שבהן עומס תנועה שכזה לא היה נחשב כמשהו יוצא דופן אלא דווקא שגרתי ויומיומי.

כמו באמפיתיאטרונים היוונים, האמפיתיאטרון בעיר היה עמוק ורחב, ובין הבמה למדרון הדשא הפרידה רצועה עמוסה כסאות כתר פלסטיק בצבע לבן, מיועדים למכובדי העיר שמנצלים את ההזדמנויות הספורות שניתנות להן על מנת להפגין את מעמדם, יושבים עליהם במין זחיחות מצחיקה ומתריסה כאומרים, קיבלנו מראש העיר הזמנה אישית ליציע המכובדים ועכשיו אנחנו יותר קרובים מכם לבמה, אבל תושבי העיר אדישים להפגנת הקשרים ולא מתביישים להפגין את לגלוגם כשהם שנכנסים לאמפיתיאטרון מבעד לקשתות מתכת צבועות ירוק, נושאים עימם כסאות פלסטיק מתקפלים, מחצלות, תיקים עם פירות, ואם המחיר כבר לא היה גבוה והמתיקות הייתה כזו שלא ניתן היה להתנגד לה, אז גם הרבה ענבים ירוקים, ובעשותם כך הם מכריזים בפני המכובדים, לא משנה מה תעשו ולא משנה עם מי תתחברו, אנחנו תמיד נהיה יותר מכם, אז הישמרו לכם, כי אנחנו מקיפים אתכם מכל עבר.

והם ממשיכים להגיע ולמלא את המקום, ומראש האמפיתיאטרון, בדיוק צעד אחד לפני המדרון הגדול, אפשר היה לראות עוצם המקום, איך הוא מצליח להכיל את כולם כמו מתוך מעשה קוסמות, והם ממשיכים להגיע כאילו אין סוף הן ליכולת הקיבול שלו והן לאנשי העיר, מתיישבים על שמיכות פיקה, מביטים ומקשיבים לנושאי הדברים שמדברים בשבחה של העיר, לזמרים ישנים מימים עברו ששרים על ארץ ישראל, אותה ארץ שנדמה כי תושביה כבר שכחו אותם ושרק כאן הם יכולים לקבל את תשואות אחרונות לפני שהמסך ייגלל עליהם אחת ולתמיד, וללהקות מחול שרקדניהן כמו מתעופפים באוויר וניתן לראות איך הרוח מתבדרת בשולי חולצתם.

בסוף הערב, כשהילדים עייפים מההתרוצצויות ומצטנפים לחיק הוריהם, נורה נור שחותך את האוויר ומתפוצץ מעל ראשי תושבי העיר, ומיד אחריו נורה אחד נוסף, משאיר מאחוריו שובלים ארוכים של צבעים זוהרים, ותושבי העיר מרימים את ראשם אל על, שמוטי פה ופקוחי עיניים, זיקוק רודף זיקוק, צבע רודף צבע, ירוק אחר לבן אחר צהוב, ופסים בשלל צבעים שזולגים מטה, כלפי האדמה, עד שהשקט משתורר והאנשים מתחילים בתנועות הראשונות של קיפול החפצים וחזרה הביתה, ואז פתאום האדמה כמו נרעדת משלוש התפוצצויות והמבטים של עשרים אלף תושבי העיר נישאים מעלה, מוכי הפתעה ותדהמה, והשמיים מתמלאים בפיסות אור זוהרות, מקצה לקצה, בוהקים בצבעים עזים, עד שלאט לאט הם מתבהרים וכל מה שנשאר זו דממה חודרת שמופרעת על ידי אזעקות הרכבים ונביחות הכלבים.

אני מספר את כל זה כי ביום העצמאות האחרון הייתי על איזה גג באבן גבירול, השקפתי על הזיקוקים שנורו מעל כיכר רבין וצילמתי אותם עם הטלפון הנייד. הם היו מעטים והרגישו חיוורים, ואנחנו עמדנו שם כמה אנשים והרגשנו קצת מאוכזבים, כאילו שעבדו עלינו ושהעירייה עשתה את הזיקוקים האלו רק כדי לצאת ידי חובה. אני מספר את כל זה כי אני זוכר שכשהייתי ילד, בכרמיאל, זה הרגיש לי אחרת, זה הרגיש כאילו שכולם, גם אם לא יודו בכך, מצפים לזיקוקים האלו, ושנכון, אנחנו אמנם עיר קטנה, תקועה איפשהו בין ערים ובין כפרים ערבים, אולי אפילו שכוחת אל, אבל כשהזיקוקים האלו לא הפסיקו מלהפגיז את השמיים, אנחנו ידענו שאנחנו כאן.

עיר.
מהחלון הגדול שבדירה שלי אפשר לראות את המטוסים שמגיחים מהים לקראת נתב"ג. אפשר לראות אותם מנמיכים טוס כמאיימים להתרסק על גגות הבניינים של תל אביב, ובלילה, האורות על הכנפיים שלהם מנצנצים כמו כוכבים שהגיעו לכאן במקרה, נכנעים בעל כורחם לכוח המשיכה של כדור הארץ, ודואים מטה מעל לכל האנשים שישנים בדירותיהם, במיטותיהם.
וברגעים כאלו העיר נראית לי אינסופית.

זיו.
ביום השני למילואים אני יושב עם זיו על קצה המדרכה ואנחנו מתחילים לדבר על נשים. זיו מספר על הנשים שהוא פיטר והנשים שפיטרו אותו, הוא מספר על הזותי החדשה, שמע לי ג'ונתה, והוא קורא לי בשם החיבה שנתן לי, איך היא גררה אותי למיטה בפגישה הראשונה, התשתי אותה כל הלילה ובבוקר היא התקשרה לעבודה והודיע שהיא חולה ולא יכולה להגיע, אז אני התקשרתי לעבודה שלי, אמרתי את אותו הדבר והמשכתי להתיש אותה עד הצהריים. אלו היו חתיכת 18 שעות, אני אומר לך, עוד לא היה לי כזה דבר.
אחרי שהוא מסיים לדבר אני מחייך אליו בחיבה, אתה יודע, חבל שאני לא יודע לדבר על נשים כמוך, במין ביטחון כזה ואי-הססנות, זה ממש ממש טוב, כי אני מאוד רחוק מזה, אתה מבין, סך הכול אני אדם רגוע, יכול לקחת את החיים בקלות ולא להיבהל מכל מה שקשור בשוטף, עבודה, לימודים וקניות, אבל איכשהו כשזה מגיע לנשים, אני קצת מתערער, מאבד את הצפון, לא יודע מה צריך לעשות, לא סגור על סדר הפעולות הנכון, אם יש כזה דבר בכלל, סדר פעולות נכון, כאילו שיש דרך אחת מוגדרת שעל פיה צריך לפעול, אם כי עד עכשיו אף דרך אחרת לא הוכיחה את עצמה, אבל ככה או ככה, כשזה מגיע לנשים אני תמיד מתבלבל, וכשאני מתבלבל אז לא יוצא מזה שום דבר טוב.

הפוליטיקה של אלוהים.
בלילה, שנייה לפני שאני נכנס לשק"ש, ביט מתקרב ואומר, שמע, בעקבות מה שדיברנו קודם, בחוץ, עם ליאור ואלי, אני פשוט אומר שהקדוש ברוך הוא דאג לנו כל כך הרבה שנים, אז אין מה לדאוג בנוגע לערבים, הוא כבר יסדר לנו את העניינים, ואני משיב, עזוב אותך ביט, זה מזכיר לי את המשפט ההוא של בן גוריון, נלחם בגרמנים כאלו אין ספר לבן, ונלחם בספר הלבן כאילו אין גרמנים, אז אני אומר את אותו הדבר, אתה יודע, בוא ונראה אם בכל זאת אפשר להסתדר עם הערבים כאילו אין אלוהים, ונאמין באלוהים בלי שום קשר לערבים, זה נראה לי הפיתרון הכי טוב, מה אתה אומר?

לילה.
מה שאני הכי אוהב במילואים זו הידיעה שכל פעם אשן במקום אחר, וכמו שאתה אף פעם לא יודע מאיפה המוות יגיע אז ככה אין לי מושג איפה הולך להיות המקום הבא בו ארדם. הארעיות של הלילה – הר קרן, גבעת חבלנים, הר לבן, נ.ג. 343, יפתח, ניר-עם, מחסום ארז – לא מפסיקה להפתיע. איך רק בבוקר נפגשנו אחד עם השני, קצת חיבוקים, הרבה חיבה, מתחכמים עם קצינת הקישור, חותמים על ציוד, עולים על הכלים, ויורדים דרומה. איכשהו בין כל האבק הזה נוצר איזה קשר, מערכת יחסים שאת טיבה קשה לתאר או להסביר, אלא רק לומר כי יפה ונעימה היא, ובלילה, כולם הולכים לישון, מכונסים בעצמם כמו בתוך קן נמלים, עטופים בשקי שינה חמים, קשורים אחד לשני במין חוט נסתר ואינסופי.