החיים: הוראות שימוש

זה לקח לי קצת זמן, עשרה חודשים, אבל בסופו של דבר הצלחתי לסיים את 'החיים: הוראות שימוש' של ז'ורז' פרק. קצת קשה לי להתייחס לספר הזה כמו לכל ספר אחר כי זה לא ספר סטנדרטי. אפשר למצוא בו מין תיאור כירורגי, רחב ומקיף של בניין פריזאי על ציר זמן של 140 שנים ושמספר על קורות הדיירים, אלו שישנם עכשיו ואלו שהיו לפניהם. אפשר לדעת מה יש בכל דירה, אלו טפטים נמצאים על הקירות, מאיזה סוג של עץ בנוי שולחן האוכל ואלו ציורים תלויים על הקירות. אפשר להכיר את ההיסטוריה והמשפחתולוגיה של דיירי הבניין, ובעיקר, אפשר לדעת מה עושה דמות בכל רגע נתון.

ב'חיים: הוראות שימוש' לא ברור מהו נושא העלילה ומי הן הדמויות הראשיות. נראה כאילו פרק עושה את זה בכוונה, בדרך כלל המסגרת באה לשרת את הדמויות ולתת להן את קו האופי שלהן, אבל פה זה אחרת, הדמויות משרתות את המסגרת, כאילו שפרק בא ואומר, הדמויות הללו הן בסך הכל תפאורה ומה שחשוב באמת הוא הבניין ברחוב סימון-קורבליה 11.

אני אומר את כל זה כי יום לאחר שסיימתי את הספר הזה התחלתי לקרוא את 'וזרח השמש' של המינגווי והפער בין שני הספרים הללו היה מאוד עמוק, כי אצל המינגווי, או כמו כל ספר רגיל לצורך העניין, טיב הכתיבה והספר מאופיינים ביכולת של הסופר להביא את הקורא לכדי הזדהות עם הדמות הראשית האנושית, ואם לא הזדהות אז לפחות עם איזו תחושה של הכרות. המינגווי יודע לעשות את זה יפה מאוד, הוא משחיל את עצמו לתוך הכתיבה ותוך כדי כך מצליח לרקום תחושה של אינטימיות בין הקורא לגיבור העלילה עד כדי כך שבסופו של דבר נוצרת ההרגשה שכשאתה קורא את הספרים של המינגווי אתה בעצם גם קורא את המינגווי עצמו, שבעצם רוברט ג'ורדן, תומאס האדסון, ג'ייק בארנס וניק אדמס, הגיבורים של הספרים שלו, הם בעצם דמות מראה של המינגווי.

'החיים: הוראות שימוש' הוא מאוד שונה מהבחינה הזו, ולו רק משום שהדמות הראשית של הספר היא הבניין. פרק לא שואף להבנות עולם מסביב לדמויות שלו, הקורא לא באמת יודע מה מוביל ומניע את הדמויות, פרק מתאר את הדמויות מבחוץ, הוא לא מציג את ההתרחשויות הפנימיות של הדמויות, ולא מוביל אותו פנימה, למה שחשוב באמת – לרגש שמפעיל אותן.

אני אומר כל זאת, ואף על פי כן. אף על פי כן כי בתוך ים השחקנים, הדירות והזמנים שפרק מתווה עבור הקורא, יש את ברטלבות', הדייר מהקומה השלישית. ברטלבות' לוקח על עצמו משימה – המשימה צריכה להיות תלויה רק בו, היא צריכה להיות פשוטה ולא ראוותנית או הירואית, היא צריכה להיות מורכבת מפעולות שיחזרו על עצמם, כל אחת במקום שונה ובזמן אחר, ולבסוף, "הפרויקט יהרוס את עצמו ככל שילך ויושלם". הוא מחליט לנדוד בעולם ולצייר כ-500 נמלי ים, להדביק אותן על לוח עץ שממנו יווצר פאזל מ-750 חתיכות. לאחר שהפאזל ישוחזר הוא יחלץ ממנו את הנייר ויחזיר אותו למקום הממשי בו צויר. שם, באמצעות נוזל מחטא, הוא ינקה את נייר מהציור והצבע עד שיישאר נייר לבן, שלם ובתולי:

"וכך שום עקבות לא יוותרו מן הפעילות הזאת לאחר שהעסיקה את מחוללה במשך חמישים שנה."

'החיים: הוראות שימוש' בא לשחק עם הזיכרון. פרק, בדיוק כמו ברטלבות', מקפיא תמונת זיכרון ולאחר מכן מפרק אותה חלק אחר חלק, קומה אחר קומה, דירה אחר דירה, דמות אחר דמות, עשור אחר עשור. כמו ברטלבות', הרגש נעדר מפרק, וגם אצלו, זו בחירה מודע ושכלתנית, אבל בניגוד אליו, פרק יודע שלא באמת אפשר למחוק את הרגש מהזיכרון, שאי אפשר להיות ניטראלי כלפיו, ולא משנה עד כמה הוא יתואר עובדתית ועד כמה הוא יוגבל לטכניקה הקרה של המילה, הזיכרון תמיד יהיה חלק מהמרחב הרגשי של האדם.

הן פרק והן ברטלבות' מצליחים לתעד את הזיכרון וגם לפרק אותו, אבל פרק, בנוסף לכל גם מצליח להראות שבסופו של דבר כל דמות היא לא רק חלק מפאזל ענק בצורת בניין משותף אלא גם חלק מעצמה, חתיכה שעומדת בפני עצמה, חתיכה שמהווה עולם בזכות עצמה. בעשותו כך הוא מותח ביקורת על הניסיון של ברטלבות' – אנחנו לא באמת יכולים להשמיד את הזיכרון כי הוא תמיד איתנו, תמיד חלק ממי שאנחנו, ולא משנה עד כמה מנותקים נשתדל להסתכל על העולם, הוא תמיד יהיה מורכב מחתיכות קטנות של רגש.

קטגוריות: ספרים | תגים: , | 4 תגובות

כרמיאל

אתמול בלילה, לפני שנרדמתי, נזכרתי איך כשהייתי ילד היו פעמיים בשנה בהן העיר הייתה משתתקת. כולם היו מתנקזים לאמפיתיאטרון ואפשר היה לראות נחילי אנשים יורדים ברחוב מורד הגיא, אנשים שמגיעים מהאזור של הפארק וכאלו שבאים מהצד המזרחי, מרחוב צה"ל ורחוב הגליל, עוברים בדרכם את בית הספר התיכון בו למדתי. מהשכונות הרחוקות יותר, המערבית וגבעת מכוש, אנשים הגיעו במכוניות, נוהגים באיטיות בנתיבים הצרים והסמוכים שבניינים קטנים וצהובים משקיפים מעליהם, מחפשים חנייה, לרוב לא מוצאים ומתייאשים, ונאלצים להרחיק במעלה הרחובות עד כדי רבע שעה הליכה מהאמפיתיאטרון. אלו היו הפעמיים היחידות בשנה שהיו פקקים בעיר, אם כי פקקים זה אולי מושג חריף מדי לעיר קטנה שכזו שבה תפישת המרחב שונה בהכרח מערים גדולות, שבהן עומס תנועה שכזה לא היה נחשב כמשהו יוצא דופן אלא דווקא שגרתי ויומיומי.

כמו באמפיתיאטרונים היוונים, האמפיתיאטרון בעיר היה עמוק ורחב, ובין הבמה למדרון הדשא הפרידה רצועה עמוסה כסאות כתר פלסטיק בצבע לבן, מיועדים למכובדי העיר שמנצלים את ההזדמנויות הספורות שניתנות להן על מנת להפגין את מעמדם, יושבים עליהם במין זחיחות מצחיקה ומתריסה כאומרים, קיבלנו מראש העיר הזמנה אישית ליציע המכובדים ועכשיו אנחנו יותר קרובים מכם לבמה, אבל תושבי העיר אדישים להפגנת הקשרים ולא מתביישים להפגין את לגלוגם כשהם שנכנסים לאמפיתיאטרון מבעד לקשתות מתכת צבועות ירוק, נושאים עימם כסאות פלסטיק מתקפלים, מחצלות, תיקים עם פירות, ואם המחיר כבר לא היה גבוה והמתיקות הייתה כזו שלא ניתן היה להתנגד לה, אז גם הרבה ענבים ירוקים, ובעשותם כך הם מכריזים בפני המכובדים, לא משנה מה תעשו ולא משנה עם מי תתחברו, אנחנו תמיד נהיה יותר מכם, אז הישמרו לכם, כי אנחנו מקיפים אתכם מכל עבר.

והם ממשיכים להגיע ולמלא את המקום, ומראש האמפיתיאטרון, בדיוק צעד אחד לפני המדרון הגדול, אפשר היה לראות עוצם המקום, איך הוא מצליח להכיל את כולם כמו מתוך מעשה קוסמות, והם ממשיכים להגיע כאילו אין סוף הן ליכולת הקיבול שלו והן לאנשי העיר, מתיישבים על שמיכות פיקה, מביטים ומקשיבים לנושאי הדברים שמדברים בשבחה של העיר, לזמרים ישנים מימים עברו ששרים על ארץ ישראל, אותה ארץ שנדמה כי תושביה כבר שכחו אותם ושרק כאן הם יכולים לקבל את תשואות אחרונות לפני שהמסך ייגלל עליהם אחת ולתמיד, וללהקות מחול שרקדניהן כמו מתעופפים באוויר וניתן לראות איך הרוח מתבדרת בשולי חולצתם.

בסוף הערב, כשהילדים עייפים מההתרוצצויות ומצטנפים לחיק הוריהם, נורה נור שחותך את האוויר ומתפוצץ מעל ראשי תושבי העיר, ומיד אחריו נורה אחד נוסף, משאיר מאחוריו שובלים ארוכים של צבעים זוהרים, ותושבי העיר מרימים את ראשם אל על, שמוטי פה ופקוחי עיניים, זיקוק רודף זיקוק, צבע רודף צבע, ירוק אחר לבן אחר צהוב, ופסים בשלל צבעים שזולגים מטה, כלפי האדמה, עד שהשקט משתורר והאנשים מתחילים בתנועות הראשונות של קיפול החפצים וחזרה הביתה, ואז פתאום האדמה כמו נרעדת משלוש התפוצצויות והמבטים של עשרים אלף תושבי העיר נישאים מעלה, מוכי הפתעה ותדהמה, והשמיים מתמלאים בפיסות אור זוהרות, מקצה לקצה, בוהקים בצבעים עזים, עד שלאט לאט הם מתבהרים וכל מה שנשאר זו דממה חודרת שמופרעת על ידי אזעקות הרכבים ונביחות הכלבים.


אני מספר את כל זה כי ביום העצמאות האחרון הייתי על איזה גג באבן גבירול, השקפתי על הזיקוקים שנורו מעל כיכר רבין וצילמתי אותם עם הטלפון הנייד. הם היו מעטים והרגישו חיוורים, ואנחנו עמדנו שם כמה אנשים והרגשנו קצת מאוכזבים, כאילו שעבדו עלינו ושהעירייה עשתה את הזיקוקים האלו רק כדי לצאת ידי חובה. אני מספר את כל זה כי אני זוכר שכשהייתי ילד, בכרמיאל, זה הרגיש לי אחרת, זה הרגיש כאילו שכולם, גם אם לא יודו בכך, מצפים לזיקוקים האלו, ושנכון, אנחנו אמנם עיר קטנה, תקועה איפשהו בין ערים ובין כפרים ערבים, אולי אפילו שכוחת אל, אבל כשהזיקוקים האלו לא הפסיקו מלהפגיז את השמיים, אנחנו ידענו שאנחנו כאן.

קטגוריות: סיפורים, תיעוד | תגים: , , , | 6 תגובות

מילואים

עיר.
מהחלון הגדול שבדירה שלי אפשר לראות את המטוסים שמגיחים מהים לקראת נתב"ג. אפשר לראות אותם מנמיכים טוס כמאיימים להתרסק על גגות הבניינים של תל אביב, ובלילה, האורות על הכנפיים שלהם מנצנצים כמו כוכבים שהגיעו לכאן במקרה, נכנעים בעל כורחם לכוח המשיכה של כדור הארץ, ודואים מטה מעל לכל האנשים שישנים בדירותיהם, במיטותיהם.
וברגעים כאלו העיר נראית לי אינסופית.

זיו.
ביום השני למילואים אני יושב עם זיו על קצה המדרכה ואנחנו מתחילים לדבר על נשים. זיו מספר על הנשים שהוא פיטר והנשים שפיטרו אותו, הוא מספר על הזותי החדשה, שמע לי ג'ונתה, והוא קורא לי בשם החיבה שנתן לי, איך היא גררה אותי למיטה בפגישה הראשונה, התשתי אותה כל הלילה ובבוקר היא התקשרה לעבודה והודיע שהיא חולה ולא יכולה להגיע, אז אני התקשרתי לעבודה שלי, אמרתי את אותו הדבר והמשכתי להתיש אותה עד הצהריים. אלו היו חתיכת 18 שעות, אני אומר לך, עוד לא היה לי כזה דבר.
אחרי שהוא מסיים לדבר אני מחייך אליו בחיבה, אתה יודע, חבל שאני לא יודע לדבר על נשים כמוך, במין ביטחון כזה ואי-הססנות, זה ממש ממש טוב, כי אני מאוד רחוק מזה, אתה מבין, סך הכול אני אדם רגוע, יכול לקחת את החיים בקלות ולא להיבהל מכל מה שקשור בשוטף, עבודה, לימודים וקניות, אבל איכשהו כשזה מגיע לנשים, אני קצת מתערער, מאבד את הצפון, לא יודע מה צריך לעשות, לא סגור על סדר הפעולות הנכון, אם יש כזה דבר בכלל, סדר פעולות נכון, כאילו שיש דרך אחת מוגדרת שעל פיה צריך לפעול, אם כי עד עכשיו אף דרך אחרת לא הוכיחה את עצמה, אבל ככה או ככה, כשזה מגיע לנשים אני תמיד מתבלבל, וכשאני מתבלבל אז לא יוצא מזה שום דבר טוב.

הפוליטיקה של אלוהים.
בלילה, שנייה לפני שאני נכנס לשק"ש, ביט מתקרב ואומר, שמע, בעקבות מה שדיברנו קודם, בחוץ, עם ליאור ואלי, אני פשוט אומר שהקדוש ברוך הוא דאג לנו כל כך הרבה שנים, אז אין מה לדאוג בנוגע לערבים, הוא כבר יסדר לנו את העניינים, ואני משיב, עזוב אותך ביט, זה מזכיר לי את המשפט ההוא של בן גוריון, נלחם בגרמנים כאלו אין ספר לבן, ונלחם בספר הלבן כאילו אין גרמנים, אז אני אומר את אותו הדבר, אתה יודע, בוא ונראה אם בכל זאת אפשר להסתדר עם הערבים כאילו אין אלוהים, ונאמין באלוהים בלי שום קשר לערבים, זה נראה לי הפיתרון הכי טוב, מה אתה אומר?

לילה.
מה שאני הכי אוהב במילואים זו הידיעה שכל פעם אשן במקום אחר, וכמו שאתה אף פעם לא יודע מאיפה המוות יגיע אז ככה אין לי מושג איפה הולך להיות המקום הבא בו ארדם. הארעיות של הלילה – הר קרן, גבעת חבלנים, הר לבן, נ.ג. 343, יפתח, ניר-עם, מחסום ארז – לא מפסיקה להפתיע. איך רק בבוקר נפגשנו אחד עם השני, קצת חיבוקים, הרבה חיבה, מתחכמים עם קצינת הקישור, חותמים על ציוד, עולים על הכלים, ויורדים דרומה. איכשהו בין כל האבק הזה נוצר איזה קשר, מערכת יחסים שאת טיבה קשה לתאר או להסביר, אלא רק לומר כי יפה ונעימה היא, ובלילה, כולם הולכים לישון, מכונסים בעצמם כמו בתוך קן נמלים, עטופים בשקי שינה חמים, קשורים אחד לשני במין חוט נסתר ואינסופי.

2 a.m

קטגוריות: סיפורים, תיעוד | תגים: , , | להגיב

מי אני ומה אני אחרי שיוד’קה הלך

ופתאום רציתי לדבר ולא היה לי עם מי. וזה לא שהיו אלף ואחת אפשרויות שאף אחת מהן לא נראתה לי כמו שמלכתחילה לא היו אפשרויות. וזה בעצם הכי גרוע שיכול להיות, כי אם הבנאדם מרגיש שאין לו אפשרויות אז בעצם אין לו שומדבר שהוא יכול לעשות בנדון. אני אמנם כל הזמן אומר שאני לא מתחרט על שומדבר שעשיתי, אבל עכשיו אני לא יודע אם אני אומר את זה כי זה באמת ככה או בגלל המחשבה שאם אומר משהו הרבה מאוד פעמים אז בסוף גם אאמין בו.

כמו הזותי שביטלתי אותה ביום שבת כי מעבר לעובדה שלא הרגשתי טוב הייתי גם די מצוברח והרגשתי שבמצבי הנוכחי אין לי הרבה מה להציע מעבר לפסימיות והרבה שאלות שלא ברור לי איך אפשר לענות עליהן, ונראה לי שבפעם הראשונה שגבר פוגש בחורה הוא אמור להקרין איזושהי תחושה של ויטאליות מתפרצת וביטחון מינימאלי שיש לו מושג מסוים לגבי מי הוא ומה הוא רוצה לעשות. אז בגלל שאין לי לא את זה ולא את זה, לא מצאתי טעם להתחיל משהו שדי ידוע איך הוא הולך להסתיים – אז מה אתה עושה עכשיו, אה, שאלה טובה, אני לא באמת יודע, את יודעת, אני חושב על החיים, או ליתר הדיוק, החיים גורמים לי לחשוב, וזו נראית לי התשובה הכי טובה לשאלה שלך, אז תשאלי אותה שוב ואתן לך תשובה מדויקת, נו, אז מה אתה עושה בחיים, אני חושב, ונראה לי שזה מסכם את העניין באופן די מדויק.

איכשהו יש לי הרגשה שזו לא באמת תשובה קבילה, או שאם יש מאגר של תשובות נכונות אז זו בהחלט לא אחת מהן, ושבעצם כששואלים בנאדם מה הוא עושה אז בעצם מתכוונים לשאול במה הוא עובד. אני מאוד לא אוהב את השאלה הזו, כי יש לי הרגשה שזו שאלה מצמצמת ולא נכונה, כי בסופו של דבר אני הרבה מעבר למה שאני עובד, אני כותב ואני מצלם ואני קורא ואני חושב (לאו דווקא בסדר הזה) ונראה לי שארבע הפעולות האלו הן התשובות הכי טובות והכי מדויקות, אבל באותה הנשימה הן גם פרקטיות בגרוש ומרגישות לא נכונות להבעה בפעם הראשונה כשבנאדם פוגש בחורה, אז מה בכלל הטעם לעשות את זה אם אני צריך להתחיל עם משהו שאני בכלל לא מרגיש איתו נכון. אני מקבל את העובדה שיכול להיות שאני מגזים בכל העניין הזה ושצריך לקחת אותו בקלות, אבל וואלה, ככה אני מרגיש ולך תתווכח עם זה.

בפוסט הקודם מישהי הגיבה לי (שזה אירוע לכשעצמו כי ת'כלס לא מגיבים פה הרבה, אבל זה בסדר לגמרי ויש לי חלק גדול בזה ואולי אפילו אמצא איזו הזדמנות ואכתוב על זה) ואמרה שבסופו של דבר מה שהכי חשוב זה בעצם מי שאני. זו נקודה מעולה אבל השאלה הזו של 'מי אני' היא שאלה שכנראה לא יכולה לקבל תשובה לעולם, לא בגלל שאין תשובה אלא בגלל שהיא כל הזמן משתנה, ועד שיש לנו איזשהו מושג לגביה אנחנו שוב משתנים ושוב דורשים התייחסות חדשה. זה כמו המשל הזה של הבודהיסטים, שאיזה בחור שאל מהו ה'עצמי' של האדם, והנזיר אמר לו שזה כמו נר שמדליק נר שמדליק נר וחוזר חלילה, הלהבה היא תמיד אותה הלהבה אבל באותה המידה היא גם תמיד להבה אחרת. זו חתיכת תשובה ובאופן אישי היא מאוד מוצאת חן בעיני, רק שהבעיה היחידה היא שהיא לא תמיד מספקת ולפעמים אנחנו רוצים תחושה של מאה אחוז קביעות וכשאין אותה אז אנחנו מתבלבלים והולכים קצת לאיבוד.

והכול התחיל מזה שפתאום רציתי לדבר אבל לא היה לי עם מי.


קטגוריות: מחשבות/הגות, תיעוד | תגים: , , | תגובה אחת