והוא פשט את זרועותיו לרווחה

הפעם הראשונה שקראתי את מישל וולבק הייתה בצבא, כשהייתי בן 19. איכשהו התפתח אירוע בצפון והקפיצו אותי להר בין מעלות לפסוטה, להקים את מערכות הקשר לפלוגת הסיוע הארטילרי שאיישה את המקום. לאחר שסיימתי את העבודה קברתי את עצמי בנגמ״ש למשך שלושה ימים וקראתי ברצף את ״הרחבת תחום המאבק״ ואת ״החלקיקים האלמנטריים״ עם הפסקות רק לצורך אוכל, שירותים, סיגריות ושינה.

מודה ומתוודא, אני אדם של קלאסיקות. מעניין אותי לקרוא ספר שנכתב לפני מלא זמן ולהבין מה בעצם עושה אותו לקלאסיקה. האסימון התחיל לרדת אחרי שקראתי את ‘האחים קרמאזוב’ של דוסטייבסקי (בתרגום המופלא של נילי מירסקי) והוא נפל באופן סופי אחרי שסיימתי לקרוא את ‘בין שתי ערים’ של דיקנס.

אני רע בלכתוב עד כמה המצב גרוע. זה לא שאין לי מה להגיד אלא שיש כאלו שיודעים לעשות את זה הרבה יותר טוב ממני. הם, בניגוד אלי, מצליחים להסביר בדרך מאוד עניינית ומדויקת מה הבעיה, יודעים לאבחן את מושא הביקורת ולנסח אותו מעורר קנאה. אין פה עניין של בטחון עצמי נמוך אלא של הכרה בעובדה קיימת, אז בסדר, את העבודה בשדה הביקורת החברתית אני משאיר לטובים ממני, כנראה שככה זה צריך להיות.

אני חושב שהסיבה העיקרית שבגינה אני כל כך אוהב את המינגווי היא בגלל שכשאני קורא אותו אני יודע שהוא לא עובד עלי. אני אוהב את האופן הרציני שבו הוא מתייחס לכתיבה ואת הדרך הכנה שבה הוא מתייחס לעצמו בתהליך הכתיבה. כי הכנות הזו שלו לגבי עצמו וההבאה שלו את הכנות הזו לסיפור תמיד גורמת לי להרגיש שבעצם הוא כותב על עצמו. וזה משהו שהוא מאוד ייחודי לו ושאף פעם לא נתקלתי בו אצל סופרים אחרים.

זה לקח לי קצת זמן, עשרה חודשים, אבל בסופו של דבר הצלחתי לסיים את 'החיים: הוראות שימוש' של ז'ורז' פרק. קצת קשה לי להתייחס לספר הזה כמו לכל ספר אחר כי זה לא ספר סטנדרטי. אפשר למצוא בו מין תיאור כירורגי, רחב ומקיף של בניין פריזאי על ציר זמן של 140 שנים ושמספר על קורות הדיירים, אלו שישנם עכשיו ואלו שהיו לפניהם.