והוא פשט את זרועותיו לרווחה

"…כי אלוהים סיפר בספר איך ברא את הארץ, איך עשה אותה וראה אותה כי טובה היא, ואחר כך עשה את האדם. את הארץ עשה תחילה, והושיב בה יצורים אילמים, ואחר ברא את האדם להיות לו משגיח על הארץ ולהיות ריבון על הארץ ועל בעלי החיים, שעליה בשמו, ולא כדי לקנות לעצמו ולצאצאיו חזקה מקודשת בצמיתות, דור אחר דור, על מלבניה וריבועיה של הארץ, אלא כדי לקיים את הארץ בשותפותה ובשלמותה באלמוניות הקיבוצית של האחווה, ולא ביקשה לו אלוהים בשכרו אלא רחמים וענווה וסובלנות ועמידה בסבל ואת זיעת אפיו בלחם."                                …

בסופו של דבר אנחנו מתמקמים ליד מחסום ארז. זה כמו המיקום הכי טוב שהקופאית בסינמה סיטי יכולה לתת לך, דבירי אומר כשהוא יורד מהרכב, לא קרוב מדי למסך ולא רחוק ממנו, זה הכסא האמצעי בשורה האמצעית, הכי טוב שיכול להיות. ליאוניד מוריד את התיקים מהרכב, זורק אותם בפינה ומתחיל לפרוס את התק"ש, להרים אנטנות, למתוח רשתות הסוואה, לפתוח מכשירי קשר ולחבר מצפינים. אני עושה סיבוב במוצב, נושם אוויר, והולך לעזור לליאוניד. בלילה אנחנו מתעוררים בבהלה, אני רואה את ליאוניד מזדקף מתוך השק"ש, אנחנו שומעים את רעש שיגור הפצמ"ר שתמיד מלווה…

מבעד לחלונות הרכב אפשר לראות שדות מוריקים ונוצצים מטל. דבירי ישן במושב האחורי, ראשו מונח על תרמיל גדול ואדום. עיניים עצומות. זיו שואל איך היה באפריקה, ואני לא יודע איך לענות. אני מספר על השבועיים לאחר תום העונה הגשומה, על הגבעות הירוקות, ירוק כזה שלא ראיתי אף פעם, חזק, בוהק, אני מספר לו על האגם הכחול, איך התרחצתי בו וצללתי לתוכו כשלפתע גשם התחיל לרדת, אני מספר לו על הבירה ששתיתי עם ג'ורג', איך הוא בלע בצימאון כל תיאור על ירושלים, כאילו לא מסוגל להגיע לרוויה. הלילה קר. אני קובר…

בוקר. עשר וחצי. דיזנגוף-ירמיהו. אני אוכל ארוחת בוקר. שמש שקרנית. הרחוב מלא אור אבל עדיין קצת קריר. אני מתקשר לזיו, מתי אתה יוצא, אני לוקח את גדי באחד, הוא משיב, מדרך הטייסים. אני מנתק. אני מסתכל על הצלחת, ביצה עלומה, סלט, יוגורט ולבנה, חתיכת לחם תקועה בגרון. מסמן עם האצבעות למלצרית, חשבון, בואי תעשי את החשבון, 73 קילומטרים, נסיעה של שעה ושלוש דקות, אתמול היה שם בוץ, מה יהיה עכשיו, זו נסיעה קצרה, אני יודע, ובכל זאת, תגידי לי את, איזה ספר לקחת עכשיו, את 'העבד' כבר סיימתי והחזרתי למדף,…

אני שוכב בתק"ש עם הראש על הקיטבג. דבירי מגיח מהחושך, אומר, תקרא לכולם, אבל כולם כבר פה, אין מקום אחר ללכת. אני מתיישב, מפהק, אלחנדרו מגיח מאחוריו, ליאוניד יושב בצד, קוסטה מנקה את המשקפיים עם הגופייה הלבנה שמתחת למדים. דבירי אומר, זה הולך לקחת זמן, כל העסק הזה, תתחילו לארגן לעצמם סבב יציאות לשבועיים הקרובים, לא אכפת לי מי הולך ומתי, אבל תמיד צריכים להיות פה שניים ואלחנדרו משתחרר ביום חמישי. אה, ויש לכם חצי שעה לתת לי רשימה. אלחנדרו משתחרר מחרתיים, קוסטה רוצה להיות בבית בשבת, ליאוניד רוצה לשתות…