אני זוכר את התחושה של האוויר הקר והרענן של אחרי הגשם שצרב את הריאות. את הים המנצנץ ממערב, אורות מרצדים על פניו וספינת משא נראית במרחק, זעירה עד כדי גרגר קמח. את השמיים הצבועים בכחול חזק וגושי עננים תפוחים וצמריריים משייטים, ליבם לבן ושוליהם אפרפריים.
היום בבוקר בעבודה הקשבתי לשיר הזה דרך האוזניות ופתאום נזכרתי איך הייתי מאזין לו כשהייתי בכיתה י"א. הייתי שורף אחרי צהריים שלמים בלשכב על המיטה ליד המערכת ב-200$ שקניתי בדיוטי פרי בקיץ שבו נסעתי לפריז. היה לה מגש מתחלף של שלושה דיסקים ובדרך כלל היו עליה דיסקים קבועים שאחת לזמן מה הייתי מחליף אחד מהם.
לא מזמן הייתה תכנית טלוויזיה שבמסגרתה מגיע שף מפורסם למסעדה כושלת ומייעץ לה איך להשתפר. את אחת המסעדות ניהלו בעל ואישה ואיכשהו עם כל הלחץ מהעבודה גם הם, בינם לבין עצמם, התחילו להתעייף ולהישחק זה מזו.
חיים טיבי היה שכן שלנו. לא אשכח לעולם איך פעם אחת בשעות הערב המאוחרות של יום שישי אבי ואני נאלצנו לקחת ממנו את המפתח שהשארנו לו למקרה בו נמצא את עצמנו נעולים מחוץ לבית.
בכל שניה נולדים על פני כדור הארץ כ-4 תינוקות וב-2 באוקטובר, ב-7:56 ו-27 שניות נולד הבן שלי. אם יש אלוהים אז זו השניה שבה הוא נשק לו ברכות על המצח ושלח אותו לחייו. אם יש גורל אז זה הרגע שבו הוא התחיל ללכת בדרך שהוכתבה לו. אני לעולם לא אדע מה נכון מבין השניים ואיזה תפקיד כל אחד מהם צופה לי.
זה לא היה אמור להיות ככה. הייתי אמור לכתוב על מעבר הדירה, על איך עזבנו את אלנבי לטובת המעבר לפריפריה, גבעתיים. איך אירגזנו את כל הדירה ביומיים, ואיך הדירה הקטנה הזו שגרנו בה שלוש שנים נראתה כל כך רחבת ידיים לאחר שהתרוקנה כליל. איך פתאום יש לנו מטבח גדול עם המון ארונות. וזרם חזק באמבטיה. ומדיח כלים. וחדר גדול ויפה עם נוף לים, חדר שממתין ליורש העצר שיגיע עוד חודש. אבל חמישה ימים לאחר שעברנו קיבלתי צו שמונה והכל השתנה. איך אומרים, האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק.
את חנות הספרים של הלפר אני מכיר כבר ארבע שנים. הוא נמצא ממש לידי אז אחת לכמה זמן, לפני שאני נבלע בחדר המדרגות שמוביל אותי הביתה, אני עובר אצלו ומציץ לראות אם יש משהו חדש ששווה קריאה. ככה יצא שמתוקף היותנו שכנים התחלנו לקשקש מדי פעם, עד שהתחלתי לבוא בלי קשר לספרים, פשוט לקפוץ ולהגיד שלום לפני שאני עולה הביתה.
באיזשהו שלב פשוט נשכבתי על החיטה. הסתכלתי על השמיים ועל העננים שריחפו מלמעלה, וברקע נשמעו קולות הציוצים של הציפורים ואוושת העשבים כשהם מתחככים אחד בשני בגלל הרוח. האדמה הרגישה רכה למגע, כאילו מתאימה את עצמה למבנה הגוף שלי, לבליטת הישבן ולשקערורית הגב התחתון, והרגשתי אותה עם כפות הידיים המאובקות שלי, גרגרי אדמה השתחלו מתחת לציפורניים, וכאילו הייתי במקום אחר, כאילו הנה, נותרו עוד מקומות כאלו בארץ הקשה הזו, מקומות שבהן אין שום צליל מעבר לרחש הרוח ולתנועת הענפים, והרגשתי את עצמי חזק מאוד וזו הייתה הרגשה טובה מאוד.
ביום שישי, לפני שלושה שבועות, חזרתי ברכבת מבאר שבע לתל אביב. כל כך הרבה זמן לא נסעתי ברכבת ששכחתי שבחמישי-שישי היא מפוצצת בחיילים שחוזרים הביתה לסופשבוע. התיישבתי בסמוך לשני חיילים, הם והתיקים שלהם תפסו מקום של ארבעה ואני התיישבתי ממול.
ישנו המרחב האישי והמרחב הגופני ומרחב ההתקפה וכל שאר המרחבים שמתפשטים לכיוונינו. ישנו מרחב אפשרויות, מרחב מוגן ומרחב פעולה, ובכל נקודה על ציר הזמן אנחנו תמיד נמצאים בכל המרחבים האפשריים. וישנו גם מרחב גופני, מרחב פתוח בריבוע, וכל והמרחבים העצומים האלו שנמצאים בתוכנו בדיוק כפי שאנו נוכחים בהם.
