השחיין האולימפי והרווקה נפרדו. המצלמות לא תיעדו אותם מתווכחים בלהט, מנפנפים זרועות וכועסים אחד על השנייה. הצופים לא זכו לראות את הפנים המאדימות ואת המבט המבולבל שבו הסתכלו זה בזו לאחר שהבינו שזה נגמר. סיפור אהבה שהתחיל בתוכנית ריאליטי בפריים טיים הצטמצם לאייטם קטן בוואלה סלבס ו-וואינט שבישר על מותה.
היה לי חלום שאני באמפיתיאטרון בכרמיאל ופתאום מתחילה התקפת פצצות. אפשר היה לראות אותן בשמיים, גדולות ושמנות כמו פצצות האטום שהטילו על היפנים.
את מיכאל אני מכיר מהילדות. בקיץ, כשהקייטנה נגמרה וכבר לא היה שום דבר אחר שאיתו אפשר היה להפיג את השעמום, אימא שלי הייתה לוקחת אותי איתה לעבודה. מתחת למשרדים, בכניסה לחדר האוכל, הייתי פוגש את שאר הילדים.
אחרי שבוע מילואים אני חוזר לתל אביב, להתעוררות פתאומית של אמצע לילה, לרגע אחד של בלבול, כי לשנייה אחת לא הבנתי איפה בעצם אני נמצא, להרף עין התבלבלתי בין הוילון הלבן שמתנפנף בגלל הבריזה של הים לבין הרוח הקרה והחותכת של המדבר, ואז כמה נשימות של התאפסות, היד שתופסת את השמיכה ומרגישה ברכותה, הסדין שמלטף את הגוף הערום, התמונה שעל הקיר מתגלה מבעד לחושך, ומיד לאחר מכן זה מגיע, כן, הכול בסדר, זה בסדר, זה חדר השינה שלי בו אני נמצא.
לפני שנכנסים למיטה והולכים לישון, צריך להתקלח כדי לשטוף מכפות הרגליים את הלכלוך והפיח של אלנבי. היא מסיטה לרגע את הוילון של הדוש כדי לצאת ממנו, מתנגבת מכף רגל ועד ראש עם מגבת גדולה, ואחר כך לוקחת מגבת קטנה, מייבשת את השיער ומלפפת אותה כלפי מעלה כמו טורבן קטן, כשאני נשאר מתחת לזרם ומצטנן מהחום של היום עם מים קרים שזורמים על כל הגוף.
בלילה, בחוף הבונים, אחרי שאתה יוצא מהטבילה הקצרה במים, זו שבה אתה נכנס אליהם ערום ועריה, משאיר את בגד הים על קו החוף, לא יכול לראות את הצבע הכחול של המים אלא רק להתעטף בחשיכה המחבקת מכל הכיוונים ובמשיכה הבלתי נמנעת שלהם, זו שבה אתה מרגיש אותם מלטפים אותך בכל מקום ומקום,
אני יוצא מהים ורואה אותה יושבת מתחת לסככת העץ, נשענת על אחד העמודים, ליד התיק שלי. רק אתה יכול לקרוא המינגווי בחוף הים, והיא מצביעה על הספר ששוכב על הלונגי. אני מתקרב ומנשק אותה והיא הודפת אותי, צוחקת, אתה תרטיב אותי לגמרי, וטיפות ים מטפטפות ממני לתוך החול החם.
אתמול בלילה, לפני שנרדמתי, נזכרתי איך כשהייתי ילד היו פעמיים בשנה בהן העיר הייתה משתתקת. כולם היו מתנקזים לאמפיתיאטרון ואפשר היה לראות נחילי אנשים יורדים ברחוב מורד הגיא, אנשים שמגיעים מהאזור של הפארק וכאלו שבאים מהצד המזרחי, מרחוב צה"ל ורחוב הגליל, עוברים בדרכם את בית הספר התיכון בו למדתי.
עיר. מהחלון הגדול שבדירה שלי אפשר לראות את המטוסים שמגיחים מהים לקראת נתב"ג. אפשר לראות אותם מנמיכים טוס כמאיימים להתרסק על גגות הבניינים של תל אביב, ובלילה, האורות על הכנפיים שלהם מנצנצים כמו כוכבים שהגיעו לכאן במקרה, נכנעים בעל כורחם לכוח המשיכה של כדור הארץ, ודואים מטה מעל לכל האנשים שישנים בדירותיהם, במיטותיהם. וברגעים כאלו העיר נראית לי אינסופית.
אומרים שבסופו של דבר כל אחד מקבל את מה שמגיע לו. אני לא יודע איך האמירה הזו עלתה לי פתאום לראש, אבל ככה יצא. לא ברור לי אם זה נכון או לא, מה גם שאני תמיד אומר שאנשים לא תמיד יודעים מה הם בעצם אומרים, ולפעמים הם סתם אומרים דברים כדי לנחם את עצמם, כדי להרגיש יותר טוב ביחס לעצמם.
