בפסח, אחרי שנכנסתי להתקף חרדה קל, שלחתי למנחה שלי את הטיוטה של הפרק שדן בסוגיות הפרטיות בפייסבוק. היא אמרה שיצא סבבה, אז אחרי כמה סופי שבוע שבהם לא נגעתי בתזה – היום חזרתי לזה, ואפשר להגיד שסיימתי את החלק שמסביר מהן סוגיות הפרטיות הכלכליות בפייסבוק.
איזה קטע מעולה זה. חבל על הזמן. טחנתי אותו באוזניות ארבע פעמים רצופות. כדי למנוע מצב עתידי שבו לא אבין למה בעצם לקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב את התזה, חשבתי לנסות ולעשות סיכומי עבודה. אז הנה, עכשיו אני עובד על הפרק שמסביר את בעיות הפרטיות בפייסבוק, וזה מה שעשיתי ביומיים האחרונים:
ישנו המרחב האישי והמרחב הגופני ומרחב ההתקפה וכל שאר המרחבים שמתפשטים לכיוונינו. ישנו מרחב אפשרויות, מרחב מוגן ומרחב פעולה, ובכל נקודה על ציר הזמן אנחנו תמיד נמצאים בכל המרחבים האפשריים. וישנו גם מרחב גופני, מרחב פתוח בריבוע, וכל והמרחבים העצומים האלו שנמצאים בתוכנו בדיוק כפי שאנו נוכחים בהם.
השחיין האולימפי והרווקה נפרדו. המצלמות לא תיעדו אותם מתווכחים בלהט, מנפנפים זרועות וכועסים אחד על השנייה. הצופים לא זכו לראות את הפנים המאדימות ואת המבט המבולבל שבו הסתכלו זה בזו לאחר שהבינו שזה נגמר. סיפור אהבה שהתחיל בתוכנית ריאליטי בפריים טיים הצטמצם לאייטם קטן בוואלה סלבס ו-וואינט שבישר על מותה.
היה לי חלום שאני באמפיתיאטרון בכרמיאל ופתאום מתחילה התקפת פצצות. אפשר היה לראות אותן בשמיים, גדולות ושמנות כמו פצצות האטום שהטילו על היפנים.
מתישהו לקראת גיל 30 אתה מבין שהזמן עושה את שלו. שהגוף שלך הוא כבר לא פצצת עיכול כפי שהיה לפני עשר שנים, ושעכשיו לכל דבר שאתה אוכל יש מחיר.
אחרי שבוע מילואים אני חוזר לתל אביב, להתעוררות פתאומית של אמצע לילה, לרגע אחד של בלבול, כי לשנייה אחת לא הבנתי איפה בעצם אני נמצא, להרף עין התבלבלתי בין הוילון הלבן שמתנפנף בגלל הבריזה של הים לבין הרוח הקרה והחותכת של המדבר, ואז כמה נשימות של התאפסות, היד שתופסת את השמיכה ומרגישה ברכותה, הסדין שמלטף את הגוף הערום, התמונה שעל הקיר מתגלה מבעד לחושך, ומיד לאחר מכן זה מגיע, כן, הכול בסדר, זה בסדר, זה חדר השינה שלי בו אני נמצא.
לפני שנכנסים למיטה והולכים לישון, צריך להתקלח כדי לשטוף מכפות הרגליים את הלכלוך והפיח של אלנבי. היא מסיטה לרגע את הוילון של הדוש כדי לצאת ממנו, מתנגבת מכף רגל ועד ראש עם מגבת גדולה, ואחר כך לוקחת מגבת קטנה, מייבשת את השיער ומלפפת אותה כלפי מעלה כמו טורבן קטן, כשאני נשאר מתחת לזרם ומצטנן מהחום של היום עם מים קרים שזורמים על כל הגוף.
בלילה, בחוף הבונים, אחרי שאתה יוצא מהטבילה הקצרה במים, זו שבה אתה נכנס אליהם ערום ועריה, משאיר את בגד הים על קו החוף, לא יכול לראות את הצבע הכחול של המים אלא רק להתעטף בחשיכה המחבקת מכל הכיוונים ובמשיכה הבלתי נמנעת שלהם, זו שבה אתה מרגיש אותם מלטפים אותך בכל מקום ומקום,
שבת. בוקר. עורבים מחוץ לחלון. מעירים את כל הישנים בבניינים הסמוכים. אחרי עשר דקות הם נעלמו.
