עשיתי היום ספונג'ה. לפני ששטפתי הורדתי את האבק מהספרים. מהמדף התחתון הוצאתי את התיקייה שלי, זו שאני שומר בה את הדברים הטובים שכתבתי. זה הקטע הראשון שמופיע. כתבתי אותו כמה ימים אחרי שסיימתי לקרוא את 'איים בזרם' של המינגווי. זה היה לפני שש שנים אם לא מלמעלה מזה. יש בו הרבה מילים שעכשיו לא הייתי משתמש בהן – ובכל זאת. אני מאוד אוהב אותו. תומס האדסון תומס האדסון איך אתה כל כך יגון אני קורא אותך כמו ספר פתוח פשוט עצבות בהתגלמותה אל תשתה עכשיו משהו תקשיב לי אתה תמיד…
הבורגנות היא אספנות אני אוסף חפצים כדי להרגיש בעל ערך ספרים אלבומים חולצות מכופתרות אני צורך אותם בשקיקה. כל אחד הוא בורגני קטן כל אחד משווע לאוסף לכל אחד יש אוסף גם אם הוא לא מודע. גם הזיכרונות משולים לאוסף ולפיכך הזיכרון הוא מוזיאון הבורגנות. לפעמים אני חושב ש נוח לי לדבר על הבורגנות כמכנה כללי ככה אני לא ייחודי אלא משתייך לאוסף ומכאן נובעת הנחמה.
מאיפה באות המילים מהרצון מהעצבות מהתוגה ואולי משלושתם ביחד התוגה רוצה להשתחרר מהעצבות או שלהפך הרצון שלי לגעת בה מרחוק לשלוח יד כמו נחש מתפתל ללטף לחבק להגיד לה הנה אני פה בשבילך תירגעי זה בסדר הייתה פעם שהיא נצמדה אלי חזק חיבקה אותי בשירותים של בית חולים אמרה לי אל תעזוב אותי תבטיח שלא תעזוב אותי הסכמתי בשתיקה והמשכתי לחבק העצבות הזו לפעמים היא מכישה כמו נחש שולחת שיניים ארסיות משתקות מנוונות אותי לכל היום יום יפה עכשיו בחוץ מעט אנשים הולכים בעמק רפאים מסעדות כמעט ריקות אוטובוסים לא…
את יודעת פתאום חשבתי אולי אני אוהב את המילים לא בגלל שהן המציאות אלא בגלל שדרכן אני יכול לייפות את המציאות ולפיכך גם את עצמי.