באיזשהו שלב פשוט נשכבתי על החיטה. הסתכלתי על השמיים ועל העננים שריחפו מלמעלה, וברקע נשמעו קולות הציוצים של הציפורים ואוושת העשבים כשהם מתחככים אחד בשני בגלל הרוח. האדמה הרגישה רכה למגע, כאילו מתאימה את עצמה למבנה הגוף שלי, לבליטת הישבן ולשקערורית הגב התחתון, והרגשתי אותה עם כפות הידיים המאובקות שלי, גרגרי אדמה השתחלו מתחת לציפורניים, וכאילו הייתי במקום אחר, כאילו הנה, נותרו עוד מקומות כאלו בארץ הקשה הזו, מקומות שבהן אין שום צליל מעבר לרחש הרוח ולתנועת הענפים, והרגשתי את עצמי חזק מאוד וזו הייתה הרגשה טובה מאוד. 

 עוד מעט אעבור לגור בגבעתיים. ושם, אם ירצה השם, יבואו ילדים. הם ישתובבו ויצחקו ונצנוצי שמחה יבהקו מעיניהם אבל איפשהו בפנים אני אצטער בשבילם שהם לא יוכלו ללכת לאיבוד בשדות, יחפים, ששלפים לא ידקרו את כפות רגליהם. שלא אוכל לכבס את בגדיהם ולמצוא בין קפלי החולצה המקומטת רגבי אדמה, גרעיני חיטה ומחטי אורן שנדבקו אליה.

כשגדלתי בכרמיאל הייתה גבעה ליד הבית. בחורף הייתי נועל מגפיים, מטפס עליה וחוקר אותה. בין הסלעים מצאתי חלזונות, כדי להרים אותם היה צריך להפעיל קצת כוח כיוון שהם התנגדו ונצמדו לסלע, אבל זה לא היה קרב שקול ולא הייתה בעיה גדולה לנתק אותם ממנו וברגע שזה נעשה הייתי הופך אותם ובוחן איך הם מזיזים את המחושים, מתכווצים בתוך עצמם ומתכנסים מהר מאוד לתוך השבלול. מתחת לאבנים היו מרבי רגלים, ארוכים ושחורים, והייתי לוקח מקל, משדל אותם לעלות עליו ואז מסובב אותו והם היו נכרכים סביבו, כאילו בולעים אותו. אחר כך הייתי מניח אותו בחזרה על האבן והם, בשלווה גמורה, היו חוזרים לעניינם כאילו לא היו דברים מעולם. כשחזרתי הביתה המכנסיים שלי היו מוכתמים בבוץ, הידיים שלי היו מלוכלכות ומתחת לציפורניים היו לי גרגרי אדמה, ואני הצטערתי לשטוף אותן כי הם היו זכרון לגבעה ולמגע הנעים שהיה לי איתה.

אבל כשעליתי לכיתה ד׳ בנו עליה את שכונת בנה ביתך ואז היא נגמרה.

• המצב הטבעי
• טבע
• רוח