יוסי הלפר, הלפר ספרים
את חנות הספרים של הלפר אני מכיר כבר ארבע שנים. הוא נמצא ממש לידי אז אחת לכמה זמן, לפני שאני נבלע בחדר המדרגות שמוביל אותי הביתה, אני עובר אצלו ומציץ לראות אם יש משהו חדש ששווה קריאה. ככה יצא שמתוקף היותנו שכנים התחלנו לקשקש מדי פעם, עד שהתחלתי לבוא בלי קשר לספרים, פשוט לקפוץ ולהגיד שלום לפני שאני עולה הביתה. הוא מדבר איתי במבטא האמריקאי שלו ששלושים שנה בארץ לא הצליחו להעלים, ובכל פעם שאני שומע אותו אני שואל את עצמי מה בדיוק הוביל בן אדם נורמטיבי ושפוי מארצות הברית, ארץ האפשרויות הבלתי המוגבלות, להגיע לארץ הקודש, ועוד לאלנבי. באחד הביקורים שלי אצלו מצאתי גלויות משנות ה-60. חשבתי שיהיה נחמד להעלות אותן לבלוג, להתחיל מין פרויקט כזה, אבל לפרויקט כזה צריכה להיות התחלה, וההתחלה, באופן בלתי נמנע, היא יוסי הלפר, כי אלמלא הוא וחנות הספרים שלו לא הייתי מוצא גלויות. כך יצא שפרויקט הגלויות הפך לפרויקט יוסי הלפר שתוצאותיו מובאים כאן ותחילתו בצילום פורטרט שעשיתי לו כשביתו הקטנה אירחה לו חברה, וסופו במפגש נוסף שהתחיל בשיחונת של חמש דקות שהתגלגלה לשיחה של שעה, כי איך אני יכול לכתוב על האדם אם אני לא באמת מכיר אותו.
מכל זה איכשהו יצא הסיפור שלו, או לפחות חלקים מהסיפור שלו. כשחזרתי הביתה התחלתי לעבד ולתמלל את השיחה שלנו ותוך כדי עבודה הבנתי שהסיפור שלו הוא במידה רבה הסיפור של הארץ הקשה והמחוספסת הזו. ארץ של חלומות ואידיאלים וארץ של התפכחות ואכזבה, ארץ של היסטוריה וארץ של עתיד מעורפל, ארץ של קרבה וחום וארץ של ושברון לב. ארץ של מדינת ישראל בשנת 2014.
***
תגיד, בתור אחד שנמצא פה כבר מלא זמן, מה אתה חושב על מה שהולך כאן?
יש בחור אמריקאי שנמצא כאן, יהודי, מאוד מוכשר, למד בהרווארד, הוא בן 27, היה בשכבה של צוקרברג, ההוא מפייסבוק. הוא הגיע לכאן לפני 4 שנים והוא חקר את הכושים העברים בדימונה, והוא חי איתם שנה, חי בתוכם. עכשיו, הוא לא היה ציוני וכאלה, גם לא הגיע כציוני, הוא למד לימודי אפריקה-אמריקה בהרווארד, שמע על הכושים העברים ונדלק על העניין הזה, אבל הוא, הוא עוזב, הוא החליט שזהו, הספיק לו, והוא אפילו הגיש מועמדות למשרד החוץ האמריקאי.
עכשיו אני, אני רואה בזה פספוס גדול למדינה. עצוב לי שהוא עוזב. עכשיו אני, אני מלביש את זה על עצמי. כאילו, אכפת לי מהמדינה, אני יהודי, אצלי זה אולי המרכיב הכי חשוב בזהות העצמית שלי, אפילו אריק שרון אומר, לפני ואחרי הכל אני יהודי, אבל כל הבולשיט שאני עובר כאן, זה חלק מהעניין של הסיבולת שאתה מפתח כשאתה כאן. תשמע, המדינה בשבילי זה היה מאבק. עשיתי הרבה טעויות. טעויות של טירון, של מטומטם.
אז למה באת לכאן?
אנחנו גדלנו בעידן אחר. למרות שגדלתי בפרברים של ניו ג׳רזי ולא היה חסר כלום, ואתה יודע מה, אולי כשגדלים במעמד כלכלי שלא חסר, בעצם אתה מגלה כמה באמת חסר, אתה מבין? כשיש לך כסף ומעמד וכל זה, ואתה בכל מרגיש שיש משהו לא בסדר, כנראה חסר איזשהו משהו. אני הרגשתי שמשהו חסר ובגיל 20 תכננתי לעלות לארץ. אני, בשבילי, ישראל ודת יהודית זה אחד. אני לא הבדלתי בין דוסים וציונות וזה, בשבילי היה אותו דבר. רק בארץ, אחרי שהתרגלתי, הבנתי שזה לא הכל כזה פשוט.
התגייסת כשעלית לארץ?
כן, התגייסתי והתנדבתי לנח״ל. גדלתי בשנות ה-60 באמריקה, ושם יהודי לא רק שלא הולך לצבא אלא עושה כל מאמץ שלא ללכת. ככה בשבילי ללכת לצבא זה באמת היה צעד מאוד מאוד חריג ומפחיד. אז התגייסתי עם עוד עולים מארצות הברית, מאנגליה, וזה הקל עלי מאוד. בסוף זה היה בשבילי, איך להגיד, חווית שיא.
זו לא חוויה יהודית. זו חוויה ישראלית.
כן, אבל בשבילי זה היה יהודי מאוד, כי לי הייתה ראייה יהודית-היסטורית. תשמע, אתם, אתה והילדים שלי, אתם לא גרתם במדינה שזה מעצבן להיות יהודי, אצלנו היו, היו מקרים, לא כמו ב… תראה, אני למדתי היסטוריה וקראתי ספרי שואה, הכרתי ניצולי שואה. זה שכנוע עצמי גדול מאוד. יש לי חברים שלמדו איתי וגדלתי איתם, והם התחתנו עם גויות והם חוגגים כריסמס היום ואני חושב שהם נוצרים כבר. אנשים בחרו בשביל עצמם ואני בחרתי את הדרך הזו, להיות חלק מהעניין היהודי. רובם, בחרו שזה לא בשבילם. רובם הם יהודים, והם יהודים מתבוללים אבל יהודים. אחוז לא מבוטל מהם לגמרי עזבו את הדת, את העם. זה כואב. בעיני. ככה אני רואה את זה.
אתה חושב על זה לפעמים? מה היה קורה אם לא היית עולה לישראל?
כן, זה עולה לי לראש. יש לי חבר אחד, לא חכם במיוחד. הוא שופט בניו ג'רזי. אתה יודע איזה כבוד נותנים לאידיוט הזה? יש לי חברים שהם עורכי דין. יש אחד שיש לו פאקינג מטוס. באל איי. עם שיער כסוף. הוא כמו, כמו ציון אמיר סטייל. טס לפה, טס לשם. אני לא יודע אם הייתי מגיע לזה, אולי הייתי מגיע לאקדמיה. למדתי היסטוריה ומאוד אהבתי את זה. אתה יודע מה זה להיות פרופסור שם?
זה ריאלי מבחינתך לומר זהו זה, אני סיימתי כאן ועכשיו אני אורז וחוזר?
פתחתי את חנות הספרים הזו וזה תפס. אם זה לא היה תופס אולי באמת הייתי עוזב.
אז איך בכלל הגעת לאלנבי?
בדקתי אז, בתחילת שנות ה-90, כמה מקומות. בדקתי ליד האוניברסיטה בתל אביב, ליד בר-אילן, בשינקין. מפה לשם והגעתי לכאן. זה היה המקום הכי זול ומרכזי שמצאתי. אז פתחתי. אמרתי לעצמי מה שאני חוסך בשכירות אני שם על פרסום, ויצא שבספרים, אתה מבין, אנשים מחפשים אותך, לא אתה אותם. אבל בשבילי לעזוב את הארץ זה היה כאילו שנכשלתי במה שתכננתי.
ככה הרגשת?
כן. הייתי בנח"ל עם הרבה בריטים ואמריקאים והרבה מהם לא נמצאים כאן היום. לא יכלו להתפרנס. חלק נהיו קיבוצניקים ונשארו אבל חלק גדול לא תכנן להשאר אלא לעשות צבא ולעזוב. אבל… אני לא יודע. כשבאים צעירים מארצות הברית ועולים לארץ, אני מסתכל עליהם ואומר לעצמי, יא אללה, אתם לא יודעים מה מחכה לכם. פראיירים. היה לי מזל שאשתי ישראלית והיא מכירה את כל מה שהולך פה. איך צריך להתנהל. אתה מבין, היה לי כאן פעם עניין בירוקרטי עם מס הכנסה, והיא ידעה איך לנהל את כל הפקידים שם ככה שזה יסתדר.
ומה ההבדל הגדול בין כאן לשם?
שם הרבה יותר פורמאלי בחיים. נימוסים. יש כאילו מרחק בין האנשים. פה דווקא אחד הדברים המעצבנים זה שאין מרחק בין האנשים. פה זה יותר תוסס, יותר… כמו החוויה של המילואים שלא קיימת בשום מקום בעולם. אין דבר כזה באמריקה. איך שאתה שם את המדים אתה בן 16 עוד פעם. כל שנה אתה שומע את אותם הסיפורים אבל יותר פיקנטיים. אתה מסתכל על הבן אדם, שמן ועם קרחת שנעשית גרועה משנה לשנה, והוא מספר על הזיונים שלו, זה מצחיק, איזה מצחיק זה, אתה לא יכול שלא לצחוק.
הייתי בפלוגת סיור בגדוד שריון, היו אנשים טובים מאוד. זה היה ב-87. והטמטום של צה״ל, שלקחו אותנו, שאנחנו עם קשיים בעברית, אבל היינו מגובשים, היו גאים בנו אז שלחו אותנו צ׳ופר במילואים, קורס סיור בצאלים. היינו עם אנשי סיירות, ואנחנו עם העברית שלנו, נתנו לנו אולפן צבאי, ואנחנו הגענו והיו שם מילואמיניקים, כולם היו קרביים רציניים, היו חבר׳ה מסיירת גולני, צנחנים וגבעתי, ואנחנו, כאילו מי אנחנו בכלל. אבל למדנו את הכל, לא היתה בעיה. לא צריך להיות גאון גדול בשביל לעשות ניווטים. חמישה שבועות של מילואים, חרשנו את כל הדרום, ואז לא היו כל השכונות שם בבאר שבע ליד אנדרטת הנגב, ממש חרשנו את כל הואדיות עם הג׳יפים ועם הרגליים. ממש למדנו חזק. ואז שלחו אותי לאיזה מחלקת סיור בגדוד שריון, הייתי עם אנשי פלס״ר 7 ואנשי סיירת חרוב, אנשים שהיו בסיני במלחמת יום הכיפורים, ראו חברים שלהם נהרגים וגם בעצמם הרגו מצרים, ואז אני מגיע, וואט דה פאק אם אי דואינג היר. אתה מבין, שכחתי איך להפעיל את האמ-16 כי היה לנו גלילים בקורס הזה, וגם לא יכולתי לדבר בקשר כי בחיים שלי לא הרמתי את הקשר הזה, אתה מבין, אז הורידו אותי להיות חייל רגיל, אבל הייתי במחלקת סיור והיה סבבה.
היינו מגיעים לצאלים, חותמים על ג׳יפים, יוצאים לשבוע. מכתש קטן, מכתש גדול, איזה סיורים, יא אללה. והמ״מ היה ספץ, הכיר את הנגב כמו את כף היד שלו. הוא היה מושבניק מיסוד המעלה. הייתה איזה פעם שאיבדתי את התיק שלי, נפל לי מהג׳יפ, עשינו סיור, כל האזורים מאחורי כלא באר שבע, כל השטחים של הבדואים שם, לילה שלם ניווטים. הגענו לסוף הסיור בבוקר, המ״מ הזה מסר את המפות למש״ק שבא במיוחד מצאלים ואני רואה שהתיק שלי נעלם. אז הוא חזר את כל הנקודות ברוורס, בלי מפות, ומצא את התיק שלי באחד השבילים. איזה אנשים.
ומה שיצא לך כאן בסופו של דבר, אתה אוהב את זה?
אני מאוד אוהב את זה. אני מאוד אוהב את זה. אני מאוד אוהב את העיסוק עם ספרים ואנשי ספר. אני מאוד אוהב את זה. יש לי חוויות פה ואני יכול לכתוב ספר. אני חושב לכתוב ספר. אני פוגש את כל המי ומי של החברה הישראלית. כל הכבוד להם אבל בשבילי זה לא אומר לי הרבה. אתמול היה פה מיכה שטרית. שמעתי את השם אבל אני לא ידעתי מיהו, וקליינט אחד אמר לו, אתה זה מהמוזיקה ואני לא היה לי מושג.
תגיד, אתה אופטימי או פסימי?
אני, תשמע… מצד אחד אני רואה את התמונה הגדולה של ישראל מבחינה קיומית ומצבנו מצוין. אבל מבחינת הבעיה של הדיור, זה ממש, אני לא יודע, אני לא יודע איך ישראל תצא מזה כשישראלים כמוך, הטובים, לא רואים תקווה.
ולגביך, אופיטימי?
אם אני אופטימי? תשמע, אני בא לכאן, וזורק את עצמי לתוך העניין הזה שאני אוהב לעשות. אני לא יודע מה להגיד לך, אני לא יודע. לא יודע.