זה לא היה אמור להיות ככה.

הייתי אמור לכתוב על מעבר הדירה, על איך עזבנו את אלנבי לטובת המעבר לפריפריה, גבעתיים. איך אירגזנו את כל הדירה ביומיים, ואיך הדירה הקטנה הזו שגרנו בה שלוש שנים נראתה כל כך רחבת ידיים לאחר שהתרוקנה כליל. איך פתאום יש לנו מטבח גדול עם המון ארונות. וזרם חזק באמבטיה. ומדיח כלים. וחדר גדול ויפה עם נוף לים, חדר שממתין ליורש העצר שיגיע עוד חודש. אבל חמישה ימים לאחר שעברנו קיבלתי צו שמונה והכל השתנה. איך אומרים, האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק.

***

ביום שלישי אחר הצהריים ישבנו בסלון מול טלוויזיה שהציגה פאנל פרשנים שליהג מהבוקר על גיוס המילואים ותוכניות המלחמה של הצבא. לפתע הטלפון שלי צלצל ועוד לפני שראיתי את מקור השיחה מתנוסס על צג המכשיר אמרתי לה, הנה, מתקשרים אלי, ועניתי לשיחה ושמתי אותה על רמקול ושנינו הקשבנו איך המענה הממוחשב הנשי מוודא שאני אכן יהונתן לרנר, מ.א. 7103372, ולאחר מכן מכריז שהופעלה קריאת חירום ושאני צריך להתייצב ביחידה שלי. ניתקתי את השיחה והסתכלנו אחד על השנייה והשתררה דממה מתוחה בין ארבעת הקירות שלהם טרם התרגלנו לקרוא בית כשברקע הפרשנים בטלוויזיה מקשקשים ומרהיבי מלל כאילו הם יודעי כל.

תוך כמה דקות אני מתקשר לנתי כדי לשאול אם גם אליו התקשרו ותוך כדי שיחה אני מקבל הודעה מיואב שמעדכן שדוד דיבר איתו ואמר שצריך להתארגן ולהגיע ולשם ביחד. היא עדיין יושבת על הספה ומחבקת את הבטן שלה ומרגישה איך יורש העצר מתהפך בקרבה. אני מסתכל עליה ולא יודע מה לומר ואיכשהו יוצא לי מלמול לא משכנע של אל תדאגי, הם יהיו איתי אז לא אהיה לבד, יהיה בסדר, וברגליים כבדות אני הולך לבוידעם ומוציא את התרמיל ומסדר אותו באותה הטקסיות בישבן שבה אני מתורגל מהפעמים הקודמות. המדים והגופיות והתחתונים והמגבת והגרביים והסנדלים ותיק הרחצה, וכולם מסודרים בסדר ידוע מראש, לפי מיקום מוגדר, כאילו לא היה יכול להיות אחרת.

***

בסופו של דבר התמקמנו על הגבול, ליד כרם שלום ורפיח, נמצאים בין שתי מלחמות, בין זו שמתקיימת שני קילומטר מאיתנו ושאת הדי התותחים שלידינו ורשף טילי המסוקים שמעלינו אנחנו שומעים ללא הרף לבין זו שמתרחשת בבתים שאותם עזבנו, בתים שבהם הטלוויזיות משדרות בשידור חי את תימרות העשן של עזה שנולדו הודות לאותם התותחים וטילי המסוקים ושלפתע מציגות התראות על אזעקות, והסירנות, בתיאום מושלם, פתאומיות ומפתיעות, דוחקות את נשותינו וילדינו לחדרים פנימיים ולמקלטים עד לשתי דקות לאחר השמע הבום, כשלאחר מכן הם חוזרים לאותם הסלונים עם הטלוויזיות הפתוחות שמקרינות שמים כחולים עטורי זנבות עשן לבנים שעוד מספר שניות יובילו לתגובה בדמות הרעמת התותחים שלידינו ושיגור טילי המסוקים שמעלינו.

זה הכל מלחמה בתוך מלחמה בתוך מלחמה.

בתווך הזה שנוצר בין שתי המלחמות אנחנו יוצרים את השגרה שלנו. לא בגלל שאנחנו מילואימניקים וככה זה, מילואימניקים תמיד מסתדרים, זה חוק טבע, אלא בגלל שזו הדרך שלנו להתמודד עם המתרחש, עם עצם העובדה שאנחנו במין אקס טריטוריה שבה המלחמה נוגעת לא נוגעת, שהיא כמו רעש רקע, טרטור גנרטור שבהתחלה מחריש את האוזניים אך  מתרגלים אליו במהרה עד שלא מרגישים בקיומו.

אחרי יומיים שלושה שבהן אנחנו מסדרים את הכלים ומרימים את הקשר, אנחנו מתפנים למה שחשוב באמת. יואב מחבר את רשתות ההסוואה של הכלים ויוצר מעין גג שמחפה על השטח שבינם, ולאחר מכן הוא ממקם את המטבח בצד אחד ואת המיטות המתקפלות בצד שני. בהזדמנות הראשונה שיש לו הוא קופץ הביתה ומביא משם גזיה ואחת לכמה ימים הוא לוקח את דוד וביחד הם עושים קניות באחר המרכולים שבאזור. בבוקר הוא מכין שקשוקה, בערב נתי מטגן שניצלים, דוד עושה אורז עם תפוחי אדמה ואני חותך עגבניות, בצל ופלפל חריף לתוך חמגשית. בשביל השבתות של דוד קיבלנו פלטה חשמלית, וביום שישי, קצת לפני כניסת השבת, הוא מעמיד עליה שני סירים, אחד עם ג׳חנון ואחד עם חמין. בצהריים חם ואנחנו נוטפים זיעה, לכן כשאנחנו רוצים להתקלח אנחנו לא בוחלים באמצעים, ממלאים ג׳ריקן 20 ליטר מנקודת המים הקרובה, אני עולה על הקבינה של המשאית ושופך מים על נתי ואחר כך אנחנו מתחלפים. בערב, כשהם משחקים שש בש ושותים קפה שחור, אני מנצל את האוויר הנעים וקורא את סטיירון, הוידויים של נט טרנר.

לפעמים ההתרחשויות שבחוץ פורצות מבעד לבועה, אי אפשר לברוח מזה. מדי פעם אנחנו מחברים את הלפטופ של יואב לאינטרנט שבטלפון וצופים בחדשות שמעדכנות על מה שקורה מתחת לאף שלנו. פצמ״רים שנופלים בקרבתנו מרעידים את האדמה ותופסים אותנו לא מוכנים. המולה פתאומית מסביבנו מצמידה אותנו לקשר, מבצעים חטיבה, ואז אנחנו שומעים מה קורה שני קילומטר מערבה מאיתנו, קודקוד מוריד הוראות וברזלנים מעדכנים בבהלה על הרדופים, פרחים ומלוכלכים. מסוק שנוחת ממש לידינו, כמעט שלא נוגע באדמה, בשלוש שניות הוא מעמיס פצועים וממריא חזרה מזרחה, לעבר באר שבע.

זה גורם לך לחשוב על שבירות החיים. איך רגע אחת אתה הינך ורגע לאחר מכן אתה איננו.

***

בלילה ה-21 היה לי חלום על ג׳יימס גנדולפיני שאותו אני מאוד אוהב ושעליו אני חולם לעיתים קרובות. הלכנו ברחוב בניו ג׳רזי שנראה כמו הרחוב שבו נמצא האטליז של סטריאלי והוא היה שתוי ושעון על כתפי. חיבקתי אותו עם ידי השמאלית ותמכתי בו כדי שיוכל ללכת. מכיוון שכבר התרגלתי לחלומות הרבים שיש לי עליו ידעתי שזה חלום וקוננה בי תחושת אכזבה על כך שאין הדבר אמיתי. אמרתי לו, אתה יודע, אנחנו צריכים להפסיק להפגש ככה, והוא חייך כאילו שהוא יודע משהו שאני לא, וענה, אל תדאג, אנחנו נפגש בקרוב, והתשובה הזו שלו צימררה אותי כי ידעתי שהפגישה הזו תהיה אפשרית רק לאחר מותי וזה משהו שאני רוצה שייקח קצת זמן כי עוד מעט יהיה לי ילד שאיתו אני רוצה לחיות חיים ארוכים. ואז התעוררתי וכולם ישנו עמוק, מחופרים בתוך שק השינה, ופתאום סוללת התותחים שלידינו החלה לרעום ולא הצלחתי להירדם שוב אז נשארתי ער עד הבוקר.

***

עוד חודש אהיה אבא.

• מילואים
• מצב המלחמה
• עזה