אייל סיני

נכתב על ידי תחת מחשבות/הגות, סיפורים, תיעוד

בכל שניה נולדים על פני כדור הארץ כ-4 תינוקות וב-2 באוקטובר, ב-7:56 ו-27 שניות נולד הבן שלי. אם יש אלוהים אז זו השניה שבה הוא נשק לו ברכות על המצח ושלח אותו לחייו. אם יש גורל אז זה הרגע שבו הוא התחיל ללכת בדרך שהוכתבה לו. אני לעולם לא אדע מה נכון מבין השניים ואיזה תפקיד כל אחד מהם צופה לי. אני רק יודע שהתייפחתי בבכי בזמן שהמיילדת הוציאה אותו והניחה אותו על הבטן של אמא שלו. הוא לא בכה ולא הוציא הגה וכשהיא כיוונה אותו לעבר השד הוא מיד התחיל לינוק ובעיניים פקוחות, גדולות וחומות לא פסק מלהסתכל סביב.

***

במהלך ההריון הייתה פעם ששכבנו על המיטה באלנבי, התכרבלנו מתחת לשמיכה וכפות ידינו היו מונחות על בטנה. אני זוכר את הווילונות שהתנפנפו ברוח ואת שאון האוטובוסים שחדר מבעד לחלונות, כאילו רומזים על העולם שמתרחש מבחוץ, על מוניות השירות של קו 4 שבתחילת דרכנו המשותפת היו לוקחים אותנו אחד אל השנייה, על הזיתים והירקות של שוק הכרמל בשעות אחר הצהריים, על בר היין שבפינת נחלת בנימין-מונטיפיורי שבו נפגשנו בפעם הראשונה עם הטיב טעם שממולו שבו הייתי קונה חלב בשבת בבוקר, על רוח הפרצים שחותכת את מגדל שלום ושמאלצת אותך לרכוס את המעיל עד הצוואר ולהצטנף בו, על שלוליות הענק של אלנבי שנקוות לאחר חמש דקות של גשם, על חברים שגרים בקינג ג׳ורג׳ ובבן-יהודה, שגם אם פחתה תדירות המפגשים איתם עדיין ידענו שהם כאן לידינו, על תחנת האוטובוס שליד בית הכנסת הגדול שבה הייתי מחכה לקו 31, על ריח הספרים שבקע מהחנות של יוסי הלפר שדגדג בנחיריים בכל פעם שנכנסנו לחדר המדרגות בבניין. ואנחנו התכרבלנו במיטה עם הידיים על הבטן העדינה שרק עתה, בעדינות לא מורגשת, החלה לצאת, וניסינו להרגיש אותו שם בפנים ואל חלל החדר זרקנו שמות אפשריים וכל הזמן הזה הייתה נטועה בנו הרגשת ביניים, כמו התחושה זו שמלווה אותך בהיותך בנמל תעופה, מקום שבו חוקי הזמן והמרחב כמו לא מתקיימים כי אתה בין מקום וזמן אחד למקום וזמן אחר, וההרגשה הזו עטפה אותנו מכל הכיוונים ואנחנו שכבנו מכורבלים ומחויכים וצמודי ידיים כשהווילונות מתנפנפים ברוח ושאון האוטובוסים חודר מבעד לחלונות.

***

לסבא שלי קראו איסק, שזה יצחק בעברית, אבל סבתא שלי וקרובי משפחה קראו לו סניה. אני לא יודע איך להסביר את המשמעות שלו בחיים שלי אבל זו משמעות שאת כובד משקלה התחלתי להבין רק בשנים האחרונות וכמה שאני מנסה אני לא מצליח לנסח אותה במילים. הדבר היחידי שאני כן יכול לומר הוא שבשנה האחרונה יש לי אליו געגועים חזקים ואני מצטער שהוא לא נמצא איתי ולא יכול להחזיק ולחבק את הבן שלי. כשאייל נולד אמרתי לה שאני רוצה לקרוא לו על שם סבא שלי אז עשינו אדפטציה לשם החיבה שלו ויצא סיני, וככה השם השני שלו הוא סיני. אייל סיני.

***

אם באמת הרוחות של המשפחה שלנו מלוות אותנו בחיינו אז אני בטוח שסבא שלי לא עוזב אותו לשנייה.

***

לפני שבועיים היה לי חלום מוזר. ישבתי על ספה בסלון ישן שלגביו הייתה לי הרגשה עמומה של הכרות וקראתי ספר. לאחר משך קריאה קצר הרמתי את ראשי וראיתי את סבי יושב משמאלי והרגשתי את סבתי מימיני. זה היה כמו פעם, כשהייתי ילד והייתי נוסע אליהם לירושלים בחופש הגדול, רק שעכשיו הייתה בי ידיעה ברורה ומוחשית שזה כבר הסוף ולא אראה אותם עוד הרבה זמן. סבא שלי לא נראה כשורה. הוא נראה בסוף ימיו ויכולתי לדעת זאת לפי הגילוח שלו. כשהיה צעיר הקפיד להתגלח למשעי ואילו עכשיו פניו היו מכוסות בזיפים קשים וקצרים, ולמטה, לכיוון הצוואר, הם היו ארוכים יותר, כאילו היה עייף מלהתרכז בשעת הגילוח ופספס אותם עם התער. הוא הסתכל נכוחה ואמר, זהו, זה מתקרב, ואני ידעתי שהוא מתכוון למוות. אמרתי להם שאני מאוד מתגעגע אליהם ומאוד אוהב אותם, וזו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שאמרתי להם את זה כי כשהיו בחיים הייתי קטן מדי מכדי להבין את זמניותם ולכן מעולם לא העלתי זאת על שפתותי. שלושתנו קמנו, וכמו במציאות, אני הייתי גבוה והם היו קטנים לידי. גודלם הצנוע הפתיע אותי, או ליתר דיוק, אי-ההלימה בין גודלם הפיזי למשמעותם בחיי. חיבקתי את סבתי וסבי הניח את ידו על כתפי והסתכל בי חזק וישר ונוקב. ואז שניהם, אחד ליד השניה, הסתובבו ונעלמו.

כשהתעוררתי מהחלום בבהלה באמצע הלילה היא הניקה את איילצ׳וק והיה נראה כאילו היא ערה מאז ומתמיד, וברגע ששאלה אותי מה קרה התחלתי לבכות ופשוט לא יכולתי לעצור את זה.